זאת לא אותה הארץ

ביום שישי קפץ לי בניוז-פיד המאמר "חוזר לישראל" של דקל, אדם יקר לי מאד. תוך שמחה על חזרתו הביתה של הכותב, שמתי לב שהוא כתב:

"אין עתיד", שמעתי לא פעם. "אתה לא חוזר למקום שעזבת לפני שבע שנים" ושאר תגובות שאם לא הייתי שלם עם ההחלטה שלי היו כנראה מעלות בי תהיות.

למה הכוונה ב"אתה לא חוזר למקום שעזבת לפני שבע שנים", תהיתי. הקריאה בטוקבקים הבהירה את התמונה: ישראל של היום, לטענת חלק מהישראלים, היא גזענית ורעה יותר לתושביה מזו שעזב דקל לפני שבע שנים. מכיוון שחשוב לי שיחזור לארצנו, יצאתי לבדוק האם הטענה הזו נכונה. לפני הקריאה, אנא שימו לב: מאז עזב ב-2005 היו כאן שתי ממשלות, קדימה-עבודה וליכוד-ישראל ביתנו (שתיהן עם החרדים). הפוסט הזה איננו מפלגתי. למרות שאני מצביע ליכוד, יש לי ביקורות כנגד חלק מהמדיניות של נתניהו אותן פרסמתי כאן, פה ושם. הרשימה הזאת סוטה הצידה מהפוליטיקה המפלגתית ושואלת אך ורק את השאלה: האם דקל יחזור לארץ שטוב יותר לחיות בה או לא? הטענות שלי בטקסט מגובות בעשרות לינקים לסטטיסטיקות, כתבות ונתונים. 

כרזת יום העצמאות ה- 64 (2012)
מה השתנה בשבע השנים האחרונות?

מבחינה כלכלית, ישראל של 2012 נמצאת במקום טוב בהרבה מזו של 2005. ב- 2008 שודרגו משמעותית היחסים הפוליטיים והכלכליים עם האיחוד האירופי וב- 2010 נכנסנו לארגון ה-OECD. מחירי הדיור אמנם בלתי הגיוניים (אגב, גם בגלל נתניהו אך בעיקר בעקבות החלטות גרועות של ממשלת קדימה-עבודה), אבל בעת שבמערב האבטלה גואה והכלכלות סוערות, כאן דווקא גדל התמ"ג, הישראלים טסים יותר לחו"ל, קונים יותר ומובטלים פחות. 

בשבוע שעבר שמעתי את זהבה גלאון מדברת על "קיצוצים חדים בחינוך ובבריאות". הכצעקתה? דווקא בשנים האחרונות זינק תקציב החינוך במיליארדים, נכללו פעוטות בגילאי 3-4 בחוק חינוך חינם, גדלו תקציבי תנועות הנוער, יושמו סוף סוף רפורמות שחיכו שנים על המדף, שכר המורים עלה ב- 51% ויושמו תוכניות מחשוב ובינוי בפריפריה. את התוצאות כבר אפשר לראות, אם כי שינוי בחינוך מטבעו הוא זוחל, הדרגתי ומצריך סבלנות. התוצאות במבחני ההשוואה (מיצ"ב) השתפרו ב- 2009, השתפרו ב- 2010 והמשיכו להראות מגמות חיוביות. בסעיף החינוך של מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, שאינו מצטיין בחיבת ציון יתרה, ניתן לראות שמצב החינוך בישראל השתפר באופן עקבי מאז שעזב דקל את הארץ וישראל ממוקמת גבוה יותר מיפן, שווייץ, צרפת ואחרות. הסטטיסטיקה מצביעה על ירידה באלימות בבתי הספר ועלייה בהישגים ובתקציבים לחינוך. 

ובאשר לבריאות? לראשונה מזה שנים התווספו מיטות אשפוז בבתי החולים, סל התרופות גדל (פעם בממשלת קדימה ופעם בממשלת הליכוד), נפתח מרכז להפרעות אכילה חדש בסורוקה, מספר המעשנים צנח תודות לתכניות מניעה, הורדו מחירי תרופות המרשם, קודמה הרפורמה בבריאות הנפש והוחלט על בניית בית חולים חדש באשדוד. דו"ח ה- OECD מיקם את מערכת הבריאות הישראלית בין המובילות בעולם בתחומים רבים, בין השאר בגלל תוחלת החיים הגבוהה מאד בישראל. אגב תוחלת חיים, זו הראתה עלייה עקבית מהיום שעזב דקל את ישראל ולכן, אם יחזור לארץ, צפוי גם להאריך שנים.  

מאז שאומצה בשנת 2005 התכנית הלאומית למאבק בתאונות דרכים, צנח מספר ההרוגים בשנה מ- 465 (2005) ל- 380 (2011) והשנה מסתמנת ירידה חדה עוד יותר. עוד נתון שחמק מעמודיהם הראשונים של העיתונים: ירידה חדה בפשיעה בישראל בשנים האחרונות. כך בבית שאן, בלוד, בנתניה ובכל הארץ-כפי שדווח כבר ב- 2007 במעריב וכפי שסיכם מפכ"ל המשטרה ב- 2011.

גם הפשיעה במגזר הערבי פחתה, אולי בגלל תכנית-העל לשיפור איכות החיים במגזר הערבי, שיצאה לפועל אחרי עבודה של ממשלת קדימה וזכתה לתוספות תקציבים נדיבות של ממשלת הליכוד. להיות מיעוט לאומי ערבי בישראל זה לא תמיד דבר קל, אבל מצבם של הערבים ודאי לא הורע ביחס ל- 2005. גם מיעוטים אחרים זוכים להתקדם, אם כי לא מהר מספיק. לצערי ישראל מאד מפגרת בשיעור הנשים בפרלמנט, אבל מספרן עלה מ- 17 בשנת 2005, ל- 21 בשנת 2012. סביר להניח שבכנסת הבאה נראה נשים נוספות, שכן נשים מיוצגות ב-20% מהמקומות הריאליים בליכוד-ביתנו, באחוז גבוה אף יותר במפלגת "יש עתיד" ושלוש מפלגות מונהגות על ידי נשים. ב-2005 היה הומו מוצהר אחד בפרלמנט וככל הנראה החל מינואר הקרוב יהיו שניים. 

בכלל, להיות הומו, לסבית, בי או טרנס בישראל קל הרבה יותר בשנת 2012 מאשר בשנת 2005. התקציבים למוסדות וארגונים של הקהילה הגאה גדלו דרמטית, שר ישראלי התבטא לראשונה בזכות נישואין חד-מיניים ובתי המשפט באמצעות תקדימים ופסיקות סייעו בהשוואת זכויות זוגות גאים לאלה של הטרוסקסואלים. גם חלק מהמחוקקים סייעו בנושא (אם כי מעט מדי, לאט מדי ובהססנות). לי זכור עתניאל שנלר שהעלה שני חוקים רלוונטיים, בנושא אימוץ ותרומת ביציות. סדרת טלוויזיה ישראלית על משפחה גאה זוכה לחשיפה גבוהה ואירועי גאווה יצאו השנה מהבועה התל אביבית לכל חלקי הארץ, כולל ערים כמו פתח תקווה (שיש הטוענים שלא באמת קיימת). 

המדדים המובילים בעולם ממצבים את ישראל במקומות מאד גבוהים תוך שיפור מתמיד בשבע השנים מאז שעזב חברי לגולה. מדד הדמוקרטיה העולמי למשל, הוא דוגמה מוזרה. מתכנני המדד עשו כל שביכולתם להוריד את ישראל למטה בדירוג וכך יצא שישראל דמוקרטית פחות ממדינות בהן אסור להסתובב עם בורקה או לבנות צריחים של מסגדים. ועדיין, אנו ממוקמים במקום ה- 36, עלייה משמעותית מהמקום ה- 47 בשנת 2006. במדד הפיתוח האנושי ישראל ממשיכה לצמוח בעקביות ונשארת בין 20 המדינות שטוב ביותר לחיות בהן.

הפגנת חד"ש נגד מבצע "עמוד ענן". במדד הדמוקרטיה ישראל דווקא מטפסת. 

נכון, לא קל לגור פה. מחיה יקרה, אחיזת מוסדות הדת בחיינו כבר שנים רבות, אפליה נגד קבוצות מיעוט, התלהמות בכנסת מימין ומשמאל, מתחים חברתיים, תשתיות ירודות, תחבורה ציבורית מקרטעת ופערים מעמדיים. אבל חשוב שלא להיסחף לשיח הקטסטרופה שמתאר את ישראל כמקום עם איכות חיים בלתי אפשרית. העוני עליו אנו שומעים רבות מערוצי התקשורת, הוא דוגמה טובה. ברור שקיים עוני אמיתי בהיקפים גבוהים בישראל, אך צריך להבין שהון שחור, מניפולציות אינפוגרפיות, שיטות מדידה שגויות ועיוותים חדשותיים גרמו לו להיראות כמגפה פרועה שלא היתה ולא נבראה (ולא נכנסתי לויכוח העקרוני האם רובם באים ממשפחות בהן מפרנס אחד לפחות בוחר שלא לעבוד).

אמנם לא נעים לנתץ את הקונספציה הרווחת שישראל היא מקום נורא ואיום לחיות בו, אבל האמת צריכה להיאמר, אם לא בתקשורת הממוסדת, אז בזירות אחרות: על אף הקשיים (האובייקטיביים), כלכלת ישראל יציבה וצומחת, העוני אינו מגיפה, איכות החיים גבוהה יחסית והמדדים העולמיים מצביעים על שיפור מתמיד בשנים האחרונות במגוון תחומי חיים. אולי בגלל זה הישראלים מדורגים בשנים האחרונות באופן קבוע בין המאושרים בעולם.

דקל, אתה חוזר למדינה עם תחבורה ציבורית מקרטעת אמנם, אבל טובה בהרבה ממה שהיית רגיל לפני 2005, עם קולנוע ישראלי מצליח, מדינה במהפכה סביבתית, עם שעון קיץ ארוך יותר למרות המאבקים, עם שכר מינימום הוגן בהרבה, יותר הגנות צרכניות ופחות תשלומים על סלולר. מאז שעזבת נפתחו סניפים של רשתות עולמיות, נחנך המשכן החדש של "הבימה" הוטמעו עקרונות ממשל פתוח ושקיפות וקיבלנו כמה פרסי נובל על הדרך. 

אז אם כל כך טוב, איך זה שכולם אומרים לך להישאר בניו יורק? לא אטען בבלוג הזה שהמחאה החברתית היא קמפיין יח"צ ענק של השמאל שנועד לעשות על כולנו מניפולציה ולייצר תמונת מצב בדיונית של חלום בלהות פוליטי. לא, את זה אחרים טענו. עיתון המזוהה עם נתניהו העלה הוכחות למעורבות פוליטית במחאת האביב הישראלי, ראשי המחאה מצאו עצמם במקרה מתמודדים ברשימת מפלגת שמאל ואורי רדלר אף חשף את תרשים המחאה כמנגנון פוליטי מאורגן. אחדים אף קראו למחאה "ניסיון הפיכה" בטענה שנוצלו מצוקות אמיתיות של הישראלים על מנת לתקוף ממשלה ספציפית, נבחרת, תוך כדי הפצת נתונים מופרכים ומוגזמים. מי שמאמין שהמחאה החברתית היא קמפיין פוליטי ענק ומוצלח, יניח גם שהיא הצליחה להטמיע תפיסות שגויות של המציאות (בעידוד התקשורת). את כל זה לא אטען כאן. 

מחאה לא פוליטית שלטענת אחרים השתמשה בבעיות אמיתיות כקרדום פוליטי לחפור בו

המסר היחיד שלי לדקל ולשאר קוראי רשימה זו הוא שמדינת ישראל, על אף יוקר המחיה, על אף המתחים ומונופול הרבנות ועל אף הבעיות הבטחוניות, היא מקום טוב לחיות בו. בוודאי טוב יותר היום מאשר לפני 7 שנים. אפשר להביא נתונים שיפריכו את התזה שלי, אבל המספרים והקישורים שהעמסתי מוצקים בעיניי מספיק על מנת לטעון שלכל הפחות לא רע כאן יותר היום מבעבר. אנו זקוקים לדקל בישראל, זקוקים לעוד מאות אלפי הדקלים שנסעו לחיות בין העמים. החברה הישראלית עומדת בפני אתגרים רבים והיא זקוקה לצעירים איכותיים וטובים שיתנו יד בבניית עתיד טוב יותר. על כן, דקל, חזור לארץ. אתה תגלה מקום טוב יותר מזה שעזבת ויחד נוכל להמשיך ולבנות ארץ צודקת, בריאה וחופשית יותר. let's talk dugri, אין לנו ארץ אחרת. 

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.