זאת לא אותה הארץ

ביום שישי קפץ לי בניוז-פיד המאמר "חוזר לישראל" של דקל, אדם יקר לי מאד. תוך שמחה על חזרתו הביתה של הכותב, שמתי לב שהוא כתב:

"אין עתיד", שמעתי לא פעם. "אתה לא חוזר למקום שעזבת לפני שבע שנים" ושאר תגובות שאם לא הייתי שלם עם ההחלטה שלי היו כנראה מעלות בי תהיות.

למה הכוונה ב"אתה לא חוזר למקום שעזבת לפני שבע שנים", תהיתי. הקריאה בטוקבקים הבהירה את התמונה: ישראל של היום, לטענת חלק מהישראלים, היא גזענית ורעה יותר לתושביה מזו שעזב דקל לפני שבע שנים. מכיוון שחשוב לי שיחזור לארצנו, יצאתי לבדוק האם הטענה הזו נכונה. לפני הקריאה, אנא שימו לב: מאז עזב ב-2005 היו כאן שתי ממשלות, קדימה-עבודה וליכוד-ישראל ביתנו (שתיהן עם החרדים). הפוסט הזה איננו מפלגתי. למרות שאני מצביע ליכוד, יש לי ביקורות כנגד חלק מהמדיניות של נתניהו אותן פרסמתי כאן, פה ושם. הרשימה הזאת סוטה הצידה מהפוליטיקה המפלגתית ושואלת אך ורק את השאלה: האם דקל יחזור לארץ שטוב יותר לחיות בה או לא? הטענות שלי בטקסט מגובות בעשרות לינקים לסטטיסטיקות, כתבות ונתונים. 

כרזת יום העצמאות ה- 64 (2012)
מה השתנה בשבע השנים האחרונות?

מבחינה כלכלית, ישראל של 2012 נמצאת במקום טוב בהרבה מזו של 2005. ב- 2008 שודרגו משמעותית היחסים הפוליטיים והכלכליים עם האיחוד האירופי וב- 2010 נכנסנו לארגון ה-OECD. מחירי הדיור אמנם בלתי הגיוניים (אגב, גם בגלל נתניהו אך בעיקר בעקבות החלטות גרועות של ממשלת קדימה-עבודה), אבל בעת שבמערב האבטלה גואה והכלכלות סוערות, כאן דווקא גדל התמ"ג, הישראלים טסים יותר לחו"ל, קונים יותר ומובטלים פחות. 

בשבוע שעבר שמעתי את זהבה גלאון מדברת על "קיצוצים חדים בחינוך ובבריאות". הכצעקתה? דווקא בשנים האחרונות זינק תקציב החינוך במיליארדים, נכללו פעוטות בגילאי 3-4 בחוק חינוך חינם, גדלו תקציבי תנועות הנוער, יושמו סוף סוף רפורמות שחיכו שנים על המדף, שכר המורים עלה ב- 51% ויושמו תוכניות מחשוב ובינוי בפריפריה. את התוצאות כבר אפשר לראות, אם כי שינוי בחינוך מטבעו הוא זוחל, הדרגתי ומצריך סבלנות. התוצאות במבחני ההשוואה (מיצ"ב) השתפרו ב- 2009, השתפרו ב- 2010 והמשיכו להראות מגמות חיוביות. בסעיף החינוך של מדד הפיתוח האנושי של האו"ם, שאינו מצטיין בחיבת ציון יתרה, ניתן לראות שמצב החינוך בישראל השתפר באופן עקבי מאז שעזב דקל את הארץ וישראל ממוקמת גבוה יותר מיפן, שווייץ, צרפת ואחרות. הסטטיסטיקה מצביעה על ירידה באלימות בבתי הספר ועלייה בהישגים ובתקציבים לחינוך. 

ובאשר לבריאות? לראשונה מזה שנים התווספו מיטות אשפוז בבתי החולים, סל התרופות גדל (פעם בממשלת קדימה ופעם בממשלת הליכוד), נפתח מרכז להפרעות אכילה חדש בסורוקה, מספר המעשנים צנח תודות לתכניות מניעה, הורדו מחירי תרופות המרשם, קודמה הרפורמה בבריאות הנפש והוחלט על בניית בית חולים חדש באשדוד. דו"ח ה- OECD מיקם את מערכת הבריאות הישראלית בין המובילות בעולם בתחומים רבים, בין השאר בגלל תוחלת החיים הגבוהה מאד בישראל. אגב תוחלת חיים, זו הראתה עלייה עקבית מהיום שעזב דקל את ישראל ולכן, אם יחזור לארץ, צפוי גם להאריך שנים.  

מאז שאומצה בשנת 2005 התכנית הלאומית למאבק בתאונות דרכים, צנח מספר ההרוגים בשנה מ- 465 (2005) ל- 380 (2011) והשנה מסתמנת ירידה חדה עוד יותר. עוד נתון שחמק מעמודיהם הראשונים של העיתונים: ירידה חדה בפשיעה בישראל בשנים האחרונות. כך בבית שאן, בלוד, בנתניה ובכל הארץ-כפי שדווח כבר ב- 2007 במעריב וכפי שסיכם מפכ"ל המשטרה ב- 2011.

גם הפשיעה במגזר הערבי פחתה, אולי בגלל תכנית-העל לשיפור איכות החיים במגזר הערבי, שיצאה לפועל אחרי עבודה של ממשלת קדימה וזכתה לתוספות תקציבים נדיבות של ממשלת הליכוד. להיות מיעוט לאומי ערבי בישראל זה לא תמיד דבר קל, אבל מצבם של הערבים ודאי לא הורע ביחס ל- 2005. גם מיעוטים אחרים זוכים להתקדם, אם כי לא מהר מספיק. לצערי ישראל מאד מפגרת בשיעור הנשים בפרלמנט, אבל מספרן עלה מ- 17 בשנת 2005, ל- 21 בשנת 2012. סביר להניח שבכנסת הבאה נראה נשים נוספות, שכן נשים מיוצגות ב-20% מהמקומות הריאליים בליכוד-ביתנו, באחוז גבוה אף יותר במפלגת "יש עתיד" ושלוש מפלגות מונהגות על ידי נשים. ב-2005 היה הומו מוצהר אחד בפרלמנט וככל הנראה החל מינואר הקרוב יהיו שניים. 

בכלל, להיות הומו, לסבית, בי או טרנס בישראל קל הרבה יותר בשנת 2012 מאשר בשנת 2005. התקציבים למוסדות וארגונים של הקהילה הגאה גדלו דרמטית, שר ישראלי התבטא לראשונה בזכות נישואין חד-מיניים ובתי המשפט באמצעות תקדימים ופסיקות סייעו בהשוואת זכויות זוגות גאים לאלה של הטרוסקסואלים. גם חלק מהמחוקקים סייעו בנושא (אם כי מעט מדי, לאט מדי ובהססנות). לי זכור עתניאל שנלר שהעלה שני חוקים רלוונטיים, בנושא אימוץ ותרומת ביציות. סדרת טלוויזיה ישראלית על משפחה גאה זוכה לחשיפה גבוהה ואירועי גאווה יצאו השנה מהבועה התל אביבית לכל חלקי הארץ, כולל ערים כמו פתח תקווה (שיש הטוענים שלא באמת קיימת). 

המדדים המובילים בעולם ממצבים את ישראל במקומות מאד גבוהים תוך שיפור מתמיד בשבע השנים מאז שעזב חברי לגולה. מדד הדמוקרטיה העולמי למשל, הוא דוגמה מוזרה. מתכנני המדד עשו כל שביכולתם להוריד את ישראל למטה בדירוג וכך יצא שישראל דמוקרטית פחות ממדינות בהן אסור להסתובב עם בורקה או לבנות צריחים של מסגדים. ועדיין, אנו ממוקמים במקום ה- 36, עלייה משמעותית מהמקום ה- 47 בשנת 2006. במדד הפיתוח האנושי ישראל ממשיכה לצמוח בעקביות ונשארת בין 20 המדינות שטוב ביותר לחיות בהן.

הפגנת חד"ש נגד מבצע "עמוד ענן". במדד הדמוקרטיה ישראל דווקא מטפסת. 

נכון, לא קל לגור פה. מחיה יקרה, אחיזת מוסדות הדת בחיינו כבר שנים רבות, אפליה נגד קבוצות מיעוט, התלהמות בכנסת מימין ומשמאל, מתחים חברתיים, תשתיות ירודות, תחבורה ציבורית מקרטעת ופערים מעמדיים. אבל חשוב שלא להיסחף לשיח הקטסטרופה שמתאר את ישראל כמקום עם איכות חיים בלתי אפשרית. העוני עליו אנו שומעים רבות מערוצי התקשורת, הוא דוגמה טובה. ברור שקיים עוני אמיתי בהיקפים גבוהים בישראל, אך צריך להבין שהון שחור, מניפולציות אינפוגרפיות, שיטות מדידה שגויות ועיוותים חדשותיים גרמו לו להיראות כמגפה פרועה שלא היתה ולא נבראה (ולא נכנסתי לויכוח העקרוני האם רובם באים ממשפחות בהן מפרנס אחד לפחות בוחר שלא לעבוד).

אמנם לא נעים לנתץ את הקונספציה הרווחת שישראל היא מקום נורא ואיום לחיות בו, אבל האמת צריכה להיאמר, אם לא בתקשורת הממוסדת, אז בזירות אחרות: על אף הקשיים (האובייקטיביים), כלכלת ישראל יציבה וצומחת, העוני אינו מגיפה, איכות החיים גבוהה יחסית והמדדים העולמיים מצביעים על שיפור מתמיד בשנים האחרונות במגוון תחומי חיים. אולי בגלל זה הישראלים מדורגים בשנים האחרונות באופן קבוע בין המאושרים בעולם.

דקל, אתה חוזר למדינה עם תחבורה ציבורית מקרטעת אמנם, אבל טובה בהרבה ממה שהיית רגיל לפני 2005, עם קולנוע ישראלי מצליח, מדינה במהפכה סביבתית, עם שעון קיץ ארוך יותר למרות המאבקים, עם שכר מינימום הוגן בהרבה, יותר הגנות צרכניות ופחות תשלומים על סלולר. מאז שעזבת נפתחו סניפים של רשתות עולמיות, נחנך המשכן החדש של "הבימה" הוטמעו עקרונות ממשל פתוח ושקיפות וקיבלנו כמה פרסי נובל על הדרך. 

אז אם כל כך טוב, איך זה שכולם אומרים לך להישאר בניו יורק? לא אטען בבלוג הזה שהמחאה החברתית היא קמפיין יח"צ ענק של השמאל שנועד לעשות על כולנו מניפולציה ולייצר תמונת מצב בדיונית של חלום בלהות פוליטי. לא, את זה אחרים טענו. עיתון המזוהה עם נתניהו העלה הוכחות למעורבות פוליטית במחאת האביב הישראלי, ראשי המחאה מצאו עצמם במקרה מתמודדים ברשימת מפלגת שמאל ואורי רדלר אף חשף את תרשים המחאה כמנגנון פוליטי מאורגן. אחדים אף קראו למחאה "ניסיון הפיכה" בטענה שנוצלו מצוקות אמיתיות של הישראלים על מנת לתקוף ממשלה ספציפית, נבחרת, תוך כדי הפצת נתונים מופרכים ומוגזמים. מי שמאמין שהמחאה החברתית היא קמפיין פוליטי ענק ומוצלח, יניח גם שהיא הצליחה להטמיע תפיסות שגויות של המציאות (בעידוד התקשורת). את כל זה לא אטען כאן. 

מחאה לא פוליטית שלטענת אחרים השתמשה בבעיות אמיתיות כקרדום פוליטי לחפור בו

המסר היחיד שלי לדקל ולשאר קוראי רשימה זו הוא שמדינת ישראל, על אף יוקר המחיה, על אף המתחים ומונופול הרבנות ועל אף הבעיות הבטחוניות, היא מקום טוב לחיות בו. בוודאי טוב יותר היום מאשר לפני 7 שנים. אפשר להביא נתונים שיפריכו את התזה שלי, אבל המספרים והקישורים שהעמסתי מוצקים בעיניי מספיק על מנת לטעון שלכל הפחות לא רע כאן יותר היום מבעבר. אנו זקוקים לדקל בישראל, זקוקים לעוד מאות אלפי הדקלים שנסעו לחיות בין העמים. החברה הישראלית עומדת בפני אתגרים רבים והיא זקוקה לצעירים איכותיים וטובים שיתנו יד בבניית עתיד טוב יותר. על כן, דקל, חזור לארץ. אתה תגלה מקום טוב יותר מזה שעזבת ויחד נוכל להמשיך ולבנות ארץ צודקת, בריאה וחופשית יותר. let's talk dugri, אין לנו ארץ אחרת. 

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.

פקק בדרך ז'בוטינסקי / או: מה לעזאזל ישפר את התחבורה בישראל?

כמו לישראלים רבים, יש לי ניסיון מר עם רכבת ישראל, אבל הפעם כבר ירדתי מהפסים. לפני כשלושה שבועות איחרה הרכבת מחיפה לתל אביב בכשעה (!) וכשהגעתי לדרוש את הפיצוי המגיע לי, גיליתי שמנהל התחנה נעל עצמו במשרדו על מנת שלא לתת לנוסעים הזועמים פיצוי. סיפרתי למועצה לצרכנות, לרשות החברות ולמחלקת תלונות הציבור של הרכבת על החוצפה של מנהל התחנה ועל האיחור המרגיז, אך תשובה עוד לא קיבלתי.

באקט של ייאוש כתבתי לשר התחבורה על הקיר בפייסבוק וגם פניתי אליו באופן אישי בהודעת טקסט. השר ענה שהנושא יטופל והדגיש שמדובר בפנייה חמורה ביותר ועירב בכך את מנכ"ל משרדו (מבטיח לעדכן בהתפתחויות). 

אין זו הפעם הראשונה שביקשתי משר התחבורה תשובות. בחורף הקודם הייתי ממובילי* הקמפיין למען תחבורה ציבורית בשבת. למרות טענת המדינה שאין ביקושים לתחבורה בשבת, סקרים מכובדים הוכיחו שהישראלים רוצים שיהיה להם איך להגיע לחמין של סבתא או לחוף הים גם בסוף השבוע , במיוחד אלה שידם אינה משגת לתחזק רכב. יצאנו לרחובות, כתבנו מאמרים ונלחמנו על מנת שאוטובוסים יעברו בתדירות נמוכה ובשכונות בהן אין התנגדות רבה. 

קמפיין למען תחבורה ציבורית בשבת בסיוע אשת התרבות והתקשורת לירון עינב (בתמונה איתי)

לא הופתעתי מהתנגדות שר התחבורה, שבימים כתיקונם נכנע לאלימות של ועדים אולטרא-חזקים וכבול בהסכמים קואליציונים עם שס. כן הופתעתי שדווקא שלי יחימוביץ', מנהיגת גוש ה"מרכז-שמאל", התנגדה מטעמים ניאו-קומוניסטיים. כאילו שהיא לא משתמשת בשירותם של מתדלקים בתחנות דלק כשהיא נוסעת בשבת.

הסקנדלים של הרכבת ואוטובוסים בשבת אינם הנושאים החמים היחידים בתחום התחבורה שעלו לכותרות השנה. כולנו מכירים את קווי ההפרדה הפורחים ומלבלבים למרות החלטת בג"צ. 

תחבורה ציבורית היא קריטית לישראלים הרבה יותר מכפי שאנו מבינים. לאחרונה התבשרנו על התוצאות העגמומיות של התחבורה התקועה במטרופולין היחיד, פחות או יותר של ישראל. היעדר פתרונות תחבורה ציבורית עשוי להאט משמעותית את הפעילות הכלכלית, לייקר את המחיה, להוסיף על זיהום האוויר הקשה ולפגום משמעותית באיכות החיים. המשוואה פשוטה, הפתרון היחיד לציפוף ההולך וגובר של ארצנו הוא רשת תחבורה יעילה:

חזרתי למשנתו של ז'בוטינסקי וניסיתי לחשוב איך אפשר ליישם אותה על מנת לשפר את התחבורה הציבורית בארץ. מוגש לכם כאן ניסוי פילוסופי בשקל בשם:

?What Would Jabotinsky Do

בבסיס תורת תנועת החירות יש ארבעה מרכיבים עיקריים (המופיעים בשמות שונים) שצריך לקחת בחשבון:

• ישראל כמדינת היהודים
• שלמות הארץ
• חירות הפרט 
• בטחון סוציאלי

אז איך אפשר לגזור ממורשת ז'בוטינסקי פתרונות שיקדמו תחבורה ציבורית יעילה וחברתית, כזו המאפשרת חירות הפרט ולא פוגעת בציביון היהודי של המדינה?

ראשית, יש לאפשר תחרות אמיתית בין חברות תחבורה, כל אחת לפי המודל הכלכלי והערכי שלה. כך, אם יש ביקוש רב, לדוגמה, לנסיעות בין חיפה לתל אביב- אין סיבה שרק חברת אגד המיושנת תתחרה ברכבת. מלבד זאת, יש לוודא חירות פרט  מוחלטת בהפעלת ההסעים: אם ברצוני להפעיל קווים "כשרים" בהם אנשים ייסעו בהפרדה מבחירה ועל חשבונם- זו זכותם. כנ"ל אם ברצוני להפעיל רשת תחבורה בשבת לטובת הציבור החילוני- אין זה תפקידו של שר התחבורה, שבעצמו נוסע ברכב שרד על חשבון משלם המיסים בשבת, למנוע זאת. מדובר על מודל של הפרטה כמעט מלאה שבו לא יהיה צורך בסבסוד של קווי התחבורה הציבורית על חשבון הקופה הציבורית. הכספים המיותרים שמתבזבזים במנגנוני הביורוקרטיה וההטבות לועדי העובדים ייחסכו והתחרות תייצר שירותים טובים יותר לציבור.

חשוב לציין שבמבחן המציאות, על מנת שתכנית כזו תצליח יש להבטיח נתיבי תחבורה ציבורית ייעודיים באיזורי העומס העיקריים. נכון, זה לא לגמרי תואם את התיאוריה הליברלית, אך זה קטליזטור לגמילה מהמכונית. נתיבים אלה ייסללו באמצעות העלאה של מיסי הדלק למשתמשים פרטיים, מכיוון ששימוש בדלק ובמכונית צורך משאבים השייכים לכולם (אוויר, רעש, נפח שימוש בכביש, בלאי של הדרכים ועוד). 

שנית, יש להקפיד על נגישות סוציאלית. אמנם בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי לא מוזכרים אוטובוסים, אך רגישות חברתית בסיסית מצריכה סיוע לחלשים ביותר של החברה, במיוחד אלה המבקשים לסייע לעצמם. לכן אני מציע שני אלמנטים של התערבות במשק ההסעות המופרט: 

1. סבסוד מסוים של קווים לא רווחיים ליישובים עם דירוג סוציו-אקונומי נמוך, על מנת שגם תושבי דימונה יוכלו לצאת לעבוד וללמוד בבאר שבע ותל אביב.

2. סבסוד חלקי של כרטיסי חופשי-חודשי לעבודה/לימודים למשקי בית בהם כל המבוגרים עובדים ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. 

בדומה לבתי חולים או חברת החשמל- גם הניידות היא צורך בסיסי עבור תושבי ישראל ולכן אי אפשר יהיה להשבית את התחבורה במלואה בימי שבת וחג והעובדים ייאלצו לעבוד במשמרות סופ"ש, בתשלום מוגדל כמובן, תוך אכיפת חוקי העבודה המאפשרים יום חופש בשבוע לכל עובד ייאכפו.

שלישית, על מנת לשמור על הציביון היהודי במרחב הציבורי יוחלט כי קהילות אשר למתנגדות לאוטובוסים בשבת בתחומן- יוכלו למנוע זאת. כל עיר ויישוב יוכלו להחליט בעצמם על הגבלות שכאלה, בין אם ביישוב כולו, או באיזורים מסוימים. סביר להניח שכמו בעיר חיפה כיום, גם בערים אחרות יתקיימו הסכמים וולנטריים בין אוכלוסיות על הפעלה מתחשבת של התחבורה הציבורית לטובת כלל התושבים. בכיפור תיאסר התחבורה כליל. 

ונקודה רביעית ואחרונה, כמובן שמדיניות זו תיאכף בכל חלקי ארץ ישראל, או לפחות במרחב בו יש שליטה ישראלית. 

מדיניות זו, שכוללת הפרטה, פתיחת השווקים לתחרות, מתן חירות לכלל השירותים (אוטובוס בשבת, קווי "מהדרין"), סבסוד חלקי למתקשים והתחשבות ברצון הרוב באיזורים מוגדרים בשמירה על הצביון היהודי- מקפלת בתוכה את כל המרכיבים של מסורת ז'בוטינסקי. היא תאפשר פריחה של התחבורה הציבורית ותיאלץ את החברות לספק שירותים טובים לאזרח, כאלה שיגרמו לו לנטוש את הרכב שיהפוך למסורבל ויקר יותר עם הזמן. 

ולקינוח- יש לבטל לאלתר את משרד התחבורה, על פקידיו, שריו ותקציביו. את מעט הרגולציה וההתערבות הממשלתית שיש בתכנית, ניתן להעביר למשרדים אחרים ובכך למנוע בזבוז משאבים מיותר. 

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.

תומכים בחיזוק האג'נדה הליברלית בליכוד? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הפורום הליברלי בליכוד