פקק בדרך ז'בוטינסקי / או: מה לעזאזל ישפר את התחבורה בישראל?

כמו לישראלים רבים, יש לי ניסיון מר עם רכבת ישראל, אבל הפעם כבר ירדתי מהפסים. לפני כשלושה שבועות איחרה הרכבת מחיפה לתל אביב בכשעה (!) וכשהגעתי לדרוש את הפיצוי המגיע לי, גיליתי שמנהל התחנה נעל עצמו במשרדו על מנת שלא לתת לנוסעים הזועמים פיצוי. סיפרתי למועצה לצרכנות, לרשות החברות ולמחלקת תלונות הציבור של הרכבת על החוצפה של מנהל התחנה ועל האיחור המרגיז, אך תשובה עוד לא קיבלתי.

באקט של ייאוש כתבתי לשר התחבורה על הקיר בפייסבוק וגם פניתי אליו באופן אישי בהודעת טקסט. השר ענה שהנושא יטופל והדגיש שמדובר בפנייה חמורה ביותר ועירב בכך את מנכ"ל משרדו (מבטיח לעדכן בהתפתחויות). 

אין זו הפעם הראשונה שביקשתי משר התחבורה תשובות. בחורף הקודם הייתי ממובילי* הקמפיין למען תחבורה ציבורית בשבת. למרות טענת המדינה שאין ביקושים לתחבורה בשבת, סקרים מכובדים הוכיחו שהישראלים רוצים שיהיה להם איך להגיע לחמין של סבתא או לחוף הים גם בסוף השבוע , במיוחד אלה שידם אינה משגת לתחזק רכב. יצאנו לרחובות, כתבנו מאמרים ונלחמנו על מנת שאוטובוסים יעברו בתדירות נמוכה ובשכונות בהן אין התנגדות רבה. 

קמפיין למען תחבורה ציבורית בשבת בסיוע אשת התרבות והתקשורת לירון עינב (בתמונה איתי)

לא הופתעתי מהתנגדות שר התחבורה, שבימים כתיקונם נכנע לאלימות של ועדים אולטרא-חזקים וכבול בהסכמים קואליציונים עם שס. כן הופתעתי שדווקא שלי יחימוביץ', מנהיגת גוש ה"מרכז-שמאל", התנגדה מטעמים ניאו-קומוניסטיים. כאילו שהיא לא משתמשת בשירותם של מתדלקים בתחנות דלק כשהיא נוסעת בשבת.

הסקנדלים של הרכבת ואוטובוסים בשבת אינם הנושאים החמים היחידים בתחום התחבורה שעלו לכותרות השנה. כולנו מכירים את קווי ההפרדה הפורחים ומלבלבים למרות החלטת בג"צ. 

תחבורה ציבורית היא קריטית לישראלים הרבה יותר מכפי שאנו מבינים. לאחרונה התבשרנו על התוצאות העגמומיות של התחבורה התקועה במטרופולין היחיד, פחות או יותר של ישראל. היעדר פתרונות תחבורה ציבורית עשוי להאט משמעותית את הפעילות הכלכלית, לייקר את המחיה, להוסיף על זיהום האוויר הקשה ולפגום משמעותית באיכות החיים. המשוואה פשוטה, הפתרון היחיד לציפוף ההולך וגובר של ארצנו הוא רשת תחבורה יעילה:

חזרתי למשנתו של ז'בוטינסקי וניסיתי לחשוב איך אפשר ליישם אותה על מנת לשפר את התחבורה הציבורית בארץ. מוגש לכם כאן ניסוי פילוסופי בשקל בשם:

?What Would Jabotinsky Do

בבסיס תורת תנועת החירות יש ארבעה מרכיבים עיקריים (המופיעים בשמות שונים) שצריך לקחת בחשבון:

• ישראל כמדינת היהודים
• שלמות הארץ
• חירות הפרט 
• בטחון סוציאלי

אז איך אפשר לגזור ממורשת ז'בוטינסקי פתרונות שיקדמו תחבורה ציבורית יעילה וחברתית, כזו המאפשרת חירות הפרט ולא פוגעת בציביון היהודי של המדינה?

ראשית, יש לאפשר תחרות אמיתית בין חברות תחבורה, כל אחת לפי המודל הכלכלי והערכי שלה. כך, אם יש ביקוש רב, לדוגמה, לנסיעות בין חיפה לתל אביב- אין סיבה שרק חברת אגד המיושנת תתחרה ברכבת. מלבד זאת, יש לוודא חירות פרט  מוחלטת בהפעלת ההסעים: אם ברצוני להפעיל קווים "כשרים" בהם אנשים ייסעו בהפרדה מבחירה ועל חשבונם- זו זכותם. כנ"ל אם ברצוני להפעיל רשת תחבורה בשבת לטובת הציבור החילוני- אין זה תפקידו של שר התחבורה, שבעצמו נוסע ברכב שרד על חשבון משלם המיסים בשבת, למנוע זאת. מדובר על מודל של הפרטה כמעט מלאה שבו לא יהיה צורך בסבסוד של קווי התחבורה הציבורית על חשבון הקופה הציבורית. הכספים המיותרים שמתבזבזים במנגנוני הביורוקרטיה וההטבות לועדי העובדים ייחסכו והתחרות תייצר שירותים טובים יותר לציבור.

חשוב לציין שבמבחן המציאות, על מנת שתכנית כזו תצליח יש להבטיח נתיבי תחבורה ציבורית ייעודיים באיזורי העומס העיקריים. נכון, זה לא לגמרי תואם את התיאוריה הליברלית, אך זה קטליזטור לגמילה מהמכונית. נתיבים אלה ייסללו באמצעות העלאה של מיסי הדלק למשתמשים פרטיים, מכיוון ששימוש בדלק ובמכונית צורך משאבים השייכים לכולם (אוויר, רעש, נפח שימוש בכביש, בלאי של הדרכים ועוד). 

שנית, יש להקפיד על נגישות סוציאלית. אמנם בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי לא מוזכרים אוטובוסים, אך רגישות חברתית בסיסית מצריכה סיוע לחלשים ביותר של החברה, במיוחד אלה המבקשים לסייע לעצמם. לכן אני מציע שני אלמנטים של התערבות במשק ההסעות המופרט: 

1. סבסוד מסוים של קווים לא רווחיים ליישובים עם דירוג סוציו-אקונומי נמוך, על מנת שגם תושבי דימונה יוכלו לצאת לעבוד וללמוד בבאר שבע ותל אביב.

2. סבסוד חלקי של כרטיסי חופשי-חודשי לעבודה/לימודים למשקי בית בהם כל המבוגרים עובדים ועדיין נמצאים מתחת לקו העוני. 

בדומה לבתי חולים או חברת החשמל- גם הניידות היא צורך בסיסי עבור תושבי ישראל ולכן אי אפשר יהיה להשבית את התחבורה במלואה בימי שבת וחג והעובדים ייאלצו לעבוד במשמרות סופ"ש, בתשלום מוגדל כמובן, תוך אכיפת חוקי העבודה המאפשרים יום חופש בשבוע לכל עובד ייאכפו.

שלישית, על מנת לשמור על הציביון היהודי במרחב הציבורי יוחלט כי קהילות אשר למתנגדות לאוטובוסים בשבת בתחומן- יוכלו למנוע זאת. כל עיר ויישוב יוכלו להחליט בעצמם על הגבלות שכאלה, בין אם ביישוב כולו, או באיזורים מסוימים. סביר להניח שכמו בעיר חיפה כיום, גם בערים אחרות יתקיימו הסכמים וולנטריים בין אוכלוסיות על הפעלה מתחשבת של התחבורה הציבורית לטובת כלל התושבים. בכיפור תיאסר התחבורה כליל. 

ונקודה רביעית ואחרונה, כמובן שמדיניות זו תיאכף בכל חלקי ארץ ישראל, או לפחות במרחב בו יש שליטה ישראלית. 

מדיניות זו, שכוללת הפרטה, פתיחת השווקים לתחרות, מתן חירות לכלל השירותים (אוטובוס בשבת, קווי "מהדרין"), סבסוד חלקי למתקשים והתחשבות ברצון הרוב באיזורים מוגדרים בשמירה על הצביון היהודי- מקפלת בתוכה את כל המרכיבים של מסורת ז'בוטינסקי. היא תאפשר פריחה של התחבורה הציבורית ותיאלץ את החברות לספק שירותים טובים לאזרח, כאלה שיגרמו לו לנטוש את הרכב שיהפוך למסורבל ויקר יותר עם הזמן. 

ולקינוח- יש לבטל לאלתר את משרד התחבורה, על פקידיו, שריו ותקציביו. את מעט הרגולציה וההתערבות הממשלתית שיש בתכנית, ניתן להעביר למשרדים אחרים ובכך למנוע בזבוז משאבים מיותר. 

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.

תומכים בחיזוק האג'נדה הליברלית בליכוד? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של הפורום הליברלי בליכוד