האם לוביסט חדש בדרך להיות חבר כנסת?

כל מי שהסתובב בין מסדרונות הכנסת יודע שישנם ח"כים שהתבלבלו בהגדרת תפקידם והם מתפקדים למעשה כלוביסטים*. ללובי החקלאי יש ח"כ-שתדלן חזק וכמובן שלתעשיות הביטחוניות יש את המגה-לוביסט שלהם. בכל המפלגות מצטופפים נבחרי ציבור שלמעשה מתפקדים כנציגים של קבוצות לחץ - עסקיות, אידאולוגיות או קבוצות ועדי עובדים מושחתים ומאורגנים היטב.

והנה, אולי לוביסט-ח"כ חדש בדרך למשכן. אחרי שהצליח לשכנע את את ח"כ כרמל שאמה להתעופף לאירופה, על מנת שבמקומו ייכנס ח"כ מישראל ביתנו (אלכס מילר) - שמועות מספרות על כך שליברמן מנסה לקדם רילוקיישן של ארדן למנהטן. זאת לא הפעם הראשונה שהתפקיד הוצע לארדן. אם המהלך יצלח, ייכנס לכנסת הבא בתור ברשימת הליכוד-ביתנו המפוארת, ליאון ליטינצקי.

מיהו הבית"רי עטור ההוד וההדר שעומד להיכנס למשכן מטעם רשימת מח"ל, שאלתם?

ליאון ליטינצקי (צילום: עומר מירון ל- וואלה!)

הרזומה של ליטינצקי: הטוב, הרע והמכוער

אז זהו, שליטינצקי הוא בכלל... איש מפלגת העבודה לשעבר. למעשה, הוא אפילו היה ח"כ מטעם העבודה לתקופה קצרה. ליטינציקי דווקא עשה שני דברים טובים לפחות בחייו הציבוריים: הוא סייע לעליית יהודים מגיאורגיה בעת ההפצצות על העיר טיביליסי וכן יזם את הקמת הקואופרטיב שומר ישראל, שסייע בהשמה הוגנת של מאבטחים רוסיים. מעין יוזמה וולנטרית איכותית לציבור חלש (אגב, אין לי מושג מה קרה עם היוזמה הזאת והאם היא עדיין פעילה- אם למישהו יש חשק לעדכן, הרגישו חופשיים).

אבל שמו של ליטינצקי נקשר גם בנושאים אחרים. ראשית, ליטינצקי הוא עסקן מקושר היטב במנגנוני חברת החשמל, כולל וועד העובדים האימתני בו היה חבר ובהסתדרות העובדים המסואבת. שנית, בבחירות האחרונות ליטינצקי גם נחשף בתחקיר לפיו הוא קנה קבלני קולות לישראל-ביתנו, כמובן בכספי משלם המיסים, באמצעות שכר עבודה מופרז לעובדי שטח בקמפיין. וכשאני אומר שכר עבודה מופרז הכוונה היא ל- 100 ש"ח לשעה. אם מישהו מחבריי מרוויח שכר כזה- אנא עדכנו אותי היכן נרשמים למקום העבודה שלכם. 

העסקה הסיבובית לכאורה של ליברמן

האם ליטינצקי יהיה לוביסט של חברת החשמל מספסלי המליאה, באותו אופן חמקמק שבו שמיר מתפקד לכאורה-אולי-וכל-האזהרות-וההסתייגויות כלוביסט של לובי החקלאים? באותו אופן ברור לכל שבו מתפקד חיים כץ לדברי-אנשים-אחרים-לא-בא-לי-תביעת-דיבה כלוביסט של ועדי עובדים של התעשיות הביטחוניות?

טענה כזו הועלתה כבר לפני כמעט שנתיים ב- TheMarker. שימו לב לפסקה הבאה מתוך כתבה על שחיתות-לכאורה ברשימות הכנסת:

מספר 34 ברשימת הליכוד ביתנו הוא ליאון ליטינצקי [...] אנשים המכירים את קבוצות הלחץ בפוליטיקה הישראלית הבחינו בכמה פרטים מעניינים: ליטינצקי הוא עובד חברת החשמל, ובעבר היה חבר במועצת ועד העובדים. הוא נחשב למקורב לח"כ ממפלגת העבודה, אפי אושעיה, שכיום מכהן כמנכ"ל חברת הלובינג פוליסי. לפני כמה שנים שימש ליטינצקי כמנהל אגף העולים בקרן בית ברל של מפלגת העבודה, כשאושעיה היה יו"ר הקרן. פוליסי** נמצאת בבעלותו של בוריס קרסני, המיודד שנים ארוכות עם יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. פוליסי גם מייצגת את ועד עובדי חברת החשמל, אחרי שבמשך שנים ארוכות ייצגה את החברה עצמה. בשל כך, הועלו טענות שקרסני הוא זה שיצר לכאורה את החיבור בין ישראל ביתנו לליטינצקי, במהלך שעל פי הנטען נועד לתת ייצוג לעובדי חברת החשמל בכנסת. כל הצדדים המעורבים בעניין מכחישים בתוקף סוג כזה של עסקה**.

גם אני מכחיש בתוקף

חלילה. ליטינצקי? הסתדרותניק שצמח במערכת העסקנית של ועד עובדי חברת חשמל, אותו ועד שבגללו רק השבוע נפלה עוד רפורמה אפשרית בהבראת המוסד, הוא יהיה לוביסט של חברת החשמל בכנסת? החבר ליטינצקי? שעבד בצמוד לאפי אושעיה, מנכ"ל של אחת מחברות הלובי החזקות בארץ? אותה חברה שידועה בקשריה לליברמן? אותו ליברמן שמעלה את ארדן על מטוס?

אתם תשפטו.

הליכוד: אין עתיד

אגב, אם זה יקרה, עשויה הליכוד להפוך למפלגה השניה בגודלה בכנסת עם 18 ח"כים בלבד, אחרי יש עתיד. מביך לכל הדעות. ליכודניקים מודאגים מנסים לפתור את הבעיה המתמטית הזו כאילו היא לא רק סימפטום למחלות רבות של המפלגה הזו.

הערות והסתייגויות

*- בניגוד לדעה הרווחת, אני חושב שלוביסטים הם חלק חיוני מהמערכת הפוליטית, או לכל הפחות לא מזיקים כמו שעושים מהם. אני לא נוטה להצטרף למקהלה העליזה של כל אותם דמוקרטים שנחרדים מתופעת הלובי ומעדיף שהיא תיעשה לאור יום בפיקוח מאשר בחדרים סודיים של בתי מלון, השקות יין יוקרתיות בוילות מגודרות בקיסריה או בדובנוב 8. אבל תופעת הלובי כן-או-לא תחכה לפוסט נפרד.
**-יש לציין שלרבים מחברי הכנסת יש קשר כזה או אחר לפוליסי באופן ספציפי ולחברות לובי חזקות אחרות בכלל.
***- הבהרה נדרשת: אינני טוען חלילה שליטינצקי או ליברמן מושחתים. אינני טוען כמובן שדבק בהם רבב כל שהוא של חוסר יושרה וצדק. אינני טוען שאולי כניסתו של ליטינצקי מתוזמנת ומתוכננת על מנת לשמר את שיטת מליציות המיסוי העצמאיות, אותם מחוברים שחוסמים בגפם את שחרור השוק לחופשי, לכאורה.

מתמטיקה בשירות הדמוקרטיה/ או: איך מצילים את המפלגות הגדולות

על העיוות של הפריימריז הפתוחים

הערה בעקבות בקשות ל"תקציר": קשה לתת גרסה יותר קצרה מזאת (כעמוד וחצי) לשיטת פריימריז חדשה לחלוטין. אבל אם אתם ממש קצרים בזמן, אתם מוזמנים לדלג ישר לפרק "הצעתי: פריימריז בשיטה הבראמסית - הצבעת אישור מחוזית"

נתניהו התגלה בשנה האחרונה כאמן ההפתעות. כמו קוסם ששולף להקות שפנים מכובעו, זימן לנו אחת לתקופה אירוע לא צפוי. האסטרטגים הפוליטיים עובדים שעות נוספות וקינג ביבי שומר על שליטה מלאה במצודה. אך הבחירות ב- 22 בינואר הוכיחו שמשהו בממלכת הגלידה רקוב וכל הספינים והמומחים מחו"ל לא סיפקו את הסחורה: הליכוד איבד 7 מנדטים והרשימה המאוחדת עם ישראל ביתנו צנחה מ- 43-45 מנדטים בסקרים לפני כשנה למספר זעום של 31. 

בפוסט קודם בבלוג זה טענתי שבאופן היסטורי ליכוד גדול הוא ליכוד מתון, ליברלי ופרגמטי. הוכחתי שבאופן היסטורי, יש מספר מנדטים קבוע ל"ימין הקשה" שיבחר תמיד להצביע ימינה מהליכוד והשבירה החזקה ימינה של הליכוד בפריימריז (פוסט שלי בנושא כאן) ובקדנציה האחרונה כולה, לא קורצת לאלקטורט הענק של הימין-מרכז. 

נתניהו, שכנראה לא מנוי על קהל קוראי הבלוג שלי, הבין זאת בעצמו וכמוני זיהה את מקור הבעיה בשיטת הפריימריז. לאחרונה החלו לזרום השמועות על רצונו של ראש הממשלה לבטל את הפריימריז בליכוד על מנת שיוכל להציג רשימה אטרקטיבית של מרכז-ימין, שתסחף מנדטים שזלגו ללפיד, קדימה וקצת למפלגות אחרות. 

ח"כ פייגלין - אחד המנצחים של הפריימריז בליכוד והסמן הימני של המפלגה
התמונה לקוחה מאתר "הארץ", צילום: עופר וקנין

הדיון בדבר שיטת הבחירות הפנימיות עדיין בוסרי והראשון שהתייחס לנושא באופן מסודר ופומבי הוא ידידי העו"ד שי ספיר שפרסם באתר "ליכודניק" הצעות אפשריות לשיטת פריימריז חדשה. בעיית ההקצנה של הרשימות אינה ייחודית לליכוד, אלא גם למפלגת העבודה, גם היא לא קיבלה מנדט מהעם. במפלגות כמו מרצ או הבית היהודי - אין בעיה כלל ברשימה עם אידיאולוגיה נוקשה. אלה מפלגות נישה שמראש מכוונות ימינה/שמאלה מהמרכז. אבל שתי המפלגות שבעבר היוו עוגנים גדולים להקמת ממשלה- הליכוד והעבודה, איבדו את היכולת לסחוף את קהל המרכז הענק שהצביע בבחירות האחרונות ללפיד, לבני וקדימה. 

על כן, ראוי למצוא שיטת בחירה פשוטה שתשלב את היתרונות הבאים:

1. תפחית את הכח של "דילים" פוליטיים שמעודדים שחיתות. 
2. תמרכז את המפלגה כדי שתוכל לפנות לקהל רחב ככל הניתן. 
3. תאפשר לחברי המפלגה שותפות אמיתית והשפעה על הרשימה.
4. תייצר accountability, תחושת אחריות אישית חזקה בקרב הנבחרים לקהל מוגדר ששלח אותם למשכן הכנסת. לצערי, אין למילה זו תרגום עברי וכנראה שאין זה מקרה. 

סטיבן בראמס והפוליטיקה כתחום מדעי

בדיוק שלוש שנים לפני יום הבוחר, ב- 22 בינואר 2013, פתחתי את ספרי הקריאה והסילבוס של קורס שלקחתי באוניברסיטת ניו יורק ונשארתי פעור פה. הקורס התייחס למדע המדינה באמצעים מתמטיים. המרצה, סטיבן בראמס הוא חוקר מבריק שהקדיש את כל חייו למושג הצדק. הוא מאמין באמת ובתמים שאם רק נהפוך את הצדק למושג מדעי פוזיטיביסטי, נוכל לייצר מכניקה של חלוקת צדק בה כולם יהיו מרוצים. כדי להוכיח זאת הוא משתמש במשוואות ופונקציות מורכבות במיוחד המצריכות ידע כמותני עמוק. 

דוגמה לעמוד מספר הדן בשיטות שפיתח בראמס
אני, תלמיד מדע המדינה, פתחתי את הספר שמדבר על דמוקרטיה בשפת המתמטיקה ונדהמתי.

בראמס פרסם את שיטת הבחירות האולטימטיבית, מבחינתו, יחד עם שותפו פיטר פישבורן, בשנת 1978. הם קראו לה "הצבעת אישור" (Approval voting) ולדעתי זו יכולה להיות תשובה מהפכנית, אך כל כך פשוטה, למצוקת המפלגות הגדולות, אולי גדולות לשעבר. 

הצעתי: פריימריז בשיטה הבראמסית - הצבעת אישור מחוזית

בהצבעת אישור, כל בוחר מקבל רשימה של כל המתמודדים והוא יכול לסמן כמה מועמדים שיחפץ. למשל, מבין 80 מועמדים הוא יכול לסמן את כולם, אף אחד, או כל מספר בין 0 ל-80. בעצם, סימון מועמד מהווה "אישור" שהמועמד מקובל על הבוחר. לבסוף מנצחים המועמדים שקיבלו הכי הרבה הצבעות. 

ישנן דרכים רבות ליישם את השיטה ואני ממליץ לחשוב מחדש לחלוטין על כל דינמיקת ההצבעה. בשיטה שאני אציע כל המתמודדים נבחרים במחוזות בהם הם מתגוררים. חבר כנסת שנבחר מטעם מחוז חיפה, לדוגמה, יחזור בסוף הקדנציה למחוז ממנו בא ויבקש שוב מהבוחרים את אמונם. אלמנט זה מגביר את החיבור לשטח ואת ה- accountability מחד ומאידך מקטין את הצורך של מתמודדים להתרוצץ בין מאות או אלפי חתונות, בר מצוות וסניפים, עסק יקר מאד ופתח לדילים וקבלני קולות. מלבד זאת, מספר הנציגים מכל מחוז ומיקומם ייקבע על פי מספר המצביעים למפלגה בבחירות הכלליות. כך נוודא שאכן יש כח פרופורציונלי לכל מחוז בקביעת הרשימה, לפי התמיכה המקובלת במחוז במפלגה. לחלוקת האזורים ניתן להשתמש ברשימת 12 אזורי הבחירה המוצעים המופיעים בטבלה מס' 2 בהצעה זו של המכון הישראלי לדמוקרטיה.

דוגמה לפתק הצבעה בשיטת "הצבעת אישור"- ניתן לאשר כמה מועמדים שרוצים

למעשה, ברגע שתיושם שיטה כזאת הדינמיקה של הפריימריז תהיה שונה במהותה. פוליטיקאי, בין אם חדש או מכהן, יהיה חייב להיות מחובר לשטח של מחוז מסוים, להכיר אותו על בוריו ולקוות שמספיק בוחרים יביעו בו אמון. שיטה זו בלבד תוזיל את עלויות ההתמודדות ותאפשר למנהיגים לצמוח מהשטח, שהרי קל הרבה יותר להיכנס לתודעה של כמה אלפי מצביעים, על סמך עשייה חיובית, מאשר להיכנס לאמוק שליחת הודעות טקסט והתחנפות לקבלני קולות שאינך מכיר בכל קצוות הארץ. 

יתרונות השיטה

למרות שיתרונות השיטה שהצעתי הנם רבים מספור, הנה ארבעה יתרונות בולטים:

1. ההצבעה ממרכזת את הרשימה. כאמור, סעיף זה לא אמור להיות רלוונטי לבית היהודי או לחד"ש, אך הוא קריטי עבור מפלגה הרואה עצמה מפלגה גדולה ומובילה ושואפת להרכיב את הקואליציה. הפריימריז האחרונים הניבו ליכוד ימני מדי, ללא האגף הליברלי שנמחק בן רגע. הם גם הניבו מפלגת עבודה קיצונית יחסית בעמדותיה הכלכליות שהרתיעה את המרכז הפוליטי. מכיוון שבשיטת הצבעת אישור מתמודדים הפונים לקהלים רחבים יותר זוכים ביותר קולות ה"מאשרים" אותם ברשימה, נוצרת רשימת מתמודדים מגוונת וממורכזת יותר.
2. ההצבעה חסינה להחלטות טקטיות ובכך מפחיתה את ה"דילים" ומגבירה את ההצבעה לפי נטיית הלב. ראשית, אין הגבלה (מינימום או מקסימום) של מועמדים שהבוחר מאשר, לכן קשה יותר להכין "רשימות מומלצים" שיהוו בלוק לדילים. למעשה, קבלני הקולות לא יכולים יותר לספק סחורה אמינה ומוגדרת כפי שהיו רגילים וכך פוחת משקלם ומשקל קבוצות קיצון וקבוצות לחץ בהצבעה. בניגוד לשיטות הצבעה אחרות שיטה זו חסינה להצבעות אסטרטגיות משמעותיות (משמע- ככל שהבוחר יצביע קרוב יותר לאמונתו האמיתית כך תתחזק השפעתו), היא מונוטונית (משמע, הגברת תמיכה במועמד מסוים לעולם לא תפגע בו, בניגוד לשיטות מסוימות) והיא לא פגיעה לפרדוקס ההיעדרות, בו לקבוצות מסויימות עדיף לא להגיע להצבעה על מנת לחזק את העדפתם (הסבר פשוט מאד בחלק האחרון של מסמך זה). אפילו החוקר הפיני המצויין האנו נורמי, שאינו מאוהדי שיטת "הצבעת האישור" טען בספרו שזו שיטה הוגנת המאפשרת סיכוי הוגן לכלל המועמדים. 
3. השיטה האיזורית תעודד תחושת אחריות עמוקה של הנבחרים לקהל בוחרים מוגדר. בישראל ממילא אין כמעט מימד של אחריות ברמה האיזורית. גם הנבחרים שהגיעו ממשבצת איזורית מפסיקים לטפח את הקהל המחוזי שלהם ומנסים לפעול למען קבוצות לחץ ארציות, שכן בפריימריז הבאים יתמודדו ברשימה ה"ארצית". בחירה על בסיס איזורי לא רק תחזק את הקשר שבין נבחר הציבור למחוז אלא גם תאפשר כניסת דם חדש ורלוונטי, אשר יהיה לו קל יותר לפעול ברמה המקומית מאשר זו הארצית. 
4. ההצבעה תצריך חשיבה אמיתית של הבוחר על "מה הוא מקבל" ומחייבת את המועמדים להיות בשטח. אפילו במידה ומשפחה או קבוצה מסויימת מחליטה לסמן רשימת מועמדים מסוימת, האפשרות של הבוחר להצביע ליותר או פחות מועמדים מאחורי הפרגוד בלי שהפתק ייפסל, מאפשרת לו להחליט החלטות טובות יותר אשר קולעות קרוב יותר לטעמו. זה מחייב את המועמדים להיות בשטח, ללא מתווכים וקבלני קולות ולשכנע את קהל המצביעים (שאינו גדול מדי בשיטתי, דבר שהופך זאת לאפשרי) בצדקת דרכם. 

לשיטה יש יתרונות רבים נוספים. לא פלא שיותר ויותר גופים מאמצים את השיטה לבחירת נציגים ומנהלים וביניהם האו"ם, התאחדות המתמטיקאים האמריקאית ועוד. יחד עם זאת, יש ביקורת רבה על השיטה ולגופים רבים קשה לקבלה.

אחת הביקורות היא שהשיטה לא עומדת בעיקרון קונדורסה. תיאורטית, יכול לקרות מצב שבו כאשר משווים את מועמדת X מול כל אחת מהמועמדות האחרות "ראש בראש"- היא תנצח ואילו תחת "הצבעת אישור" היא תפסיד (Condorcet Winner Paradox). גם מצב הפוך מתאפשר, למשל מקרה בו כאשר משווים את מועמדת Z מול כל אחת מהמועמדות האחרות היא מפסידה, אך תחת שיטה זו עשויה לנצח (Condorcet Loser Paradox). 

לכשל זה מצאתי מענה מעניין במאמרו של וורן סמית', דוקטור למתמטיקה יישומית. בכלל, לעיקרון הקונדורסה יש בעיות רבות ואולי עדיף שהשיטה הנבחרת לא תיצמד אליו בכח. אבל זה נושא לפוסט אחר. 

לסיכום

הצורך בשינוי עמוק בשיטת בחירת הרשימות של מפלגות המרכז-ימין והמרכז-שמאל מורגש בשטח. אם נצא מנקודת ההנחה שהליכוד והעבודה אמורות לפנות לקהל המרכז הענק בישראל, להימנע מ"דילים" והקצנה בשיטת הפריימריז הקיימת ולאפשר פעילות שטח תוססת שתייצר דורות מנהיגות אותנטיים, הצעתי לשיטת "הצבעת אישור מחוזית" עשויה להיות רלוונטית. 

ההצעה, המתבססת על עבודה תיאורטית מתמטית מקיפה ממרכזת את המועמדים, מחברת אותם לפעילות שטח אמיתית, מרסקת את מבנה הקבוצות והדילים הקיים ומאפשרת לבוחר יותר אפשרויות להביע את רצונו כהלכה ולפוליטיקאים גישה לקהל היעד שלהם באמצעים זמינים וזולים יותר. 

סביר להניח שהצעה זאת לא תתקבל. אם היא בכלל תגיע ללשכתו המבודדת מהשטח של ראש הממשלה, קבוצות הלחץ בליכוד ידאגו להוריד אותה מהשולחן ולהמשיך להתבוסס בשיטות בהן תמיד אפשר למצוא דרך לסגור דילים. אם בכל זאת ראשי המפלגות הגדולות מעוניינים לבחון את הנושא, משרדו של סטיבן בראמס ברחוב 4 במנהטן הוא משרד חם ומקבל אורחים. 

מורשת בגין (הבן)/ או: על הסיפור החשוב שכמעט ולא זוכה לסיקור

כוכב ושמו טאלב 

על אף שהנבואה ניתנה לשוטים אני מוכן להסתכן: רשמו לפניכם את השם טאלב אבו-עראר. חבר הכנסת החדש מטעם רע"ם-תע"ל עשוי להדיח את חנין זועבי ממשבצת הדמות שכולם אוהבים לשנוא. אבו-עראר הוא בדואי פעיל התנועה האיסלאמית בנגב וסביר להניח שיספק לדנון-חוטובלי-סטרוק לא מעט חומרי בערה למנוע הקיטור שיזניק אותם במעלה דרך החתחתים הפוליטית. 

השבוע סיפק לנו אבו-עראר דרמה קטנה כשלא קיבל אישור להביא את שתי נשותיו לטקס ההשבעה בכנסת. הבלוגרית השמרנית פמלה גלר מיהרה להכשיר אותו כסוס הטרויאני התורן של הכנסת ואילו הטלוויזיה ה"חברתית" פירסמה אייטם על כך שהעיסוק בשאלת שתי נשותיו של נבחר הציבור צהוב ולא רלוונטי. אם נתעלם מהשאלה האם אותם חברתיים היו מבטלים בקלות כזו ידיעה על ח"כ יהודי שמציג לראווה ביגמיה שכזו, נמצא שיש משהו בדבריהם: אבו-עראר צריך להיבחן על סמך פעילותו כנבחר ציבור.

והנה, פתח לנו הח"כ הטרי צוהר לעמדותיו הפוליטיות. בזמן שהתעסקנו במלחמות שרה בבנט, עברה בממשלת ישראל החלטה שהחשיבות שלה היא לא פחות מהיסטורית. הממשלה קיבלה ברגעים האחרונים לפני פיזורה מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים, סוגיה נפיצה, מורכבת וקריטית ביותר לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (קרי: המשך המפעל הציוני). 

אבו-עראר, רשמו לפניכם את השם

המדבר הפרוע: סוגיית קרקעות הבדואים
לחורשות קשה לצמוח בנגב. האוכלוסיה הבדואית דווקא צומחת בשפע. מכ- 11,000 בדואים בשטחי המדינה עם הקמתה, קפץ המספר למעל 200,000 כיום (גידול כפול ויותר מבקרב האוכלוסיה הכללית). חלק מהתופעה מקורה בריבוי נשים, וחלקה נעוצה בריבוי ילדים לכל אם. הגברים נושאים נשים רבות, אשר נהנות מההטבות הניתנות לאמהות חד הוריות, כפי שמתארת בכתבתה מירב ארלוזרוב. הנוסעים במרחבי הנגב יודעים שהאדמות המקיפות את השטח הענק שבין דימונה, באר שבע וערד, הפכו למערב פרוע של בנייה לא חוקית, השתלטות על קרקעות וצמיחת פחונים ואוהלים בקצב מהר יותר מהמנדטים של לפיד, המספקים את צרכי המגורים של האוכלוסיה המכפילה עצמה כל 12-14 שנים.

לפצע הפתוח הזה ניגשה ממשלת קדימה ברוב רגישות, בהובלת אודי פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. "מתווה פראוור", שהסתמך על מסקנותיו של השופט אליעזר גולדברג, אושר באופן עקרוני והעובר לטיפול ממשלת הליכוד, אך התנגדויות עיקשות, הן של הבדואים עצמם והן של גורמי ימין, הקשו על יישום המסקנות. כדי לפתור את הפלונטר גויס השר בני בגין, השר למשימות גישור מיוחדות של נתניהו. 

בגין פגש אזרחים בדואים, הטה אוזן לארגוני זכויות אדם ולמד על צרכי המגזר וטענותיו. לבסוף, הגיש לממשלה את "מתווה בגין", שהתקבל ברוב קולות בתהליך מהיר ושנוי במחלוקת. התכנית החדשה נדיבה באופן חריג כלפי הבדואים ומ"מלבינה" כמעט את כל היישובים בפזורה. בנוסף, הפיצויים לתושבים שיצטרכו להתפנות, על אף שמראש בנייתם נעשתה בניגוד לחוק וללא אישורים, גדולים משמעותית מכל מה שהוצע בעבר ולכל אלה מצטרף סכום מכובד של מעל מיליארד ש"ח, שנועד לטיפול בבעיות חברתיות במגזר ולשיפור התשתיות, החינוך ובטחון הפנים. המרכיב החשוב ביותר בתכנית, הוא השפה בה היא נכתבה. החלטת הממשלה מאשרת את החזון של מדינת ישראל לגבי הנגב ובכך את החזון הציוני שלה בכלל: היא דוחה על הסף שיח פוסט-ציוני הרואה בבדואים קבוצה "ילידית" (בדומה לאינדיאנים באמריקה), אך מכירה בקשיים שלהם כקבוצת מיעוט ובצורך לעודד אינטגרציה של הלא-יהודים אל תוך החברה הישראלית. לאומיות-ליברלית במיטבה.

דברים שרואים משם/ או: מנקודת מבט של שר

יומיים לאחר אישור הדו"ח פגשתי שני שרים אשר הצביעו על אישור המתווה. שאלתי אותם על הביקורת העזה שמוטחת מימין, על העובדה שהדו"ח עבר כמחטף ללא דיון ציבורי או ממשלתי, על ההליכה הנדיבה, אולי נדיבה מדי, כלפי הבדואים שדוחים כל תכנית שאינה מבטיחה להם בעלות מלאה ומיידית על כל הקרקעות שתפסו.

"זה בכלל לא היה מחטף," טען אחד מהם, "הכרנו את המתווה כבר לפני חודשים". אם כך, מדוע הדחיפות להעביר החלטה כזו עכשיו, רגע לפני שנכנסת ממשלה חדשה, שאלתי. "נתניהו מבין שאין זמן אחר לפתור את הבעיה. יום לאחר השבעת הממשלה החדשה, שרי מפלגות חדשות יבקשו ללמוד את הנושא לעומק, תהליך שעשוי לקחת שנים ואילו שרי הליכוד והבית היהודי יתנגדו בתוקף לכל החלטה שתוציא אותם פשרנים מדי מול קהל מתפקדי הימין. מכיוון שבגין, איתן ומרידור כבר לא יהיו איתנו בממשלה הבאה, הדו"ח ייקבר סופית והבעיה עשויה להגיע לנקודת אל-חזור", ענה. "המירוץ לפריימריז בליכוד ובבית היהודי כבר התחיל ובממשלה הבאה לא תהיה תמיכה לפשרה כזאת. הסיבה שחלק משרי הימין הצביעו בעד היא שהיתה להם תחושה שאם לא ניישר קו עם נתניהו, הדבר יילקח בחשבון בעת חלוקת התיקים". 

נתניהו שהצטייר בקדנציה האחרונה כראש ממשלה שמרן שנמנע מעיסוק בסוגיות אסטרטגיות פנימיות מורכבות, רואה משום מה דחיפות להעביר את המלצות בגין, תוך הפעלת המנופים לחץ על שריו. בעמוד 3 של הדו"ח נכתב: "[...] אנו מצויים כעת בשעת כושר המאפשרת - עדיין - פתרון. הזדמנות זו אין להחמיץ, שכן דחיית המענה המוצע כאן תחריף מאד את קשיי המציאות". האם גם נתניהו, כמו בגין, מרגיש שהמציאות מחייבת הכרעה בסוגיה הבדואית?

הבדואים מתנגדים

הבדואים, מכל מקום, מיהרו לדחות את ההצעה. הם מאמינים, ככל הנראה, שהזמן משחק לטובתם. ויש להם סיבה טובה, מדו"ח לדו"ח, ממתווה למתווה, מתרחב ליבה של הממשלה וההצעות המוגשות להם משופרות. פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, בו פעילים גם יהודים התומכים במאבק הבדואים מול הרשויות, פירט את הנתגדויותיו לתכנית הממשלה, עם טיעונים שקל להפריך. למשל, בניגוד לטענתם, תכנית המתאר המחוזית לא מונעת הכרה ביישובים, כפי שהתייחס לנושא בגין בדו"ח.

נדמה כי הפורום לדו-קיום משרת, במודע או שלא במודע, את האינטרס הבדואי להמשיך את המצב הקיים, תוך הימנעות מפשרה. עבור הפעילים היהודיים (חלקם סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון), מדובר באידאה של צדק. עבור הבדואים מדובר במשחק שהונדס לטובתם: ככל שהזמן עובר מספרם גדל, הקרקעות עליהם הם יושבים מתרחבות וכל הסדר עתידי יינטה לטובתם בהכרח. 

"חדלו מגזל אדמותינו" - הפגנת הפורום לדו-קיום בנגב

על יישום התכנית

האוכלוסיה הבדואית אכן "שקופה" עבור שלטונות ישראל וללא קשר לסוגיית הקרקעות, סובלת ממחסור חמור במשאבים, התעלמות ממסדית ונוכחות דלה של שלטון החוק ביישוביהם. מדיניות לאומית-ליברלית, כמו זו שמוביל בגין, חייבת להיות קשובה לבעיותיהם ולטפל במצוקות השעה איתן הם מתמודדים. יחד עם זאת, אסור שהתכנית תהווה תקדים לתמרוץ התנהגות לא חוקית. 

בני בגין הוא יציר כפיה של תנועת החירות ועל כן מפתיע שחלק גדול מהמלצותיו נשען על צ'ופרים לבדואים. זאב ז'בוטינסקי טען בזמנו שאת הערבים אי אפשר לקנות בכסף והתגובה של טאלב אבו-עראר ושל הפורום לדו-קיום בנגב מוכיחות שטענה זו עדיין רלוונטית. אמנם, יש התייחסות לאבדן זכויות על הקרקע וסוגיות פרקטיות אחרות לגבי בדואים שיסרבו לשתף פעולה, אך בניגוד לפרק "הגישה" (שני עמודים) שכל-כולו אוטופיית חינוך איכותי לדור הבא, הרחבת היישובים ומילים כמו "הידברות" ו-"קבלת אורחות חייהם", פרק האכיפה מתמצה בחמש שורות וחצי בלבד ולכן התכנית ראויה בעיניי, אך הייתי מעוניין לראות גם מקל לצד הגזר.

בזמן עופרת יצוקה, עברתי ליד אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע, שעומדת על גבעה ממנה נשקף נוף מרהיב של עיר ההזדמנויות החדשה של הישראל. עדשות המצלמות קלטו את פארק ההיי-טק החדש, האוניברסיטה המעולה והבניינים המודרניים. באר שבע היא כבר לא אותה תחנת עצירה אפורה בדרך לאילת, עם גלידה סבירה ורחובות מטונפים. אך העיתונאים הפנו את גבם לצד השני של הגבעה, שם יושבת עומר, המתעקשת לנהל אורח חיים יוקרתי, "כמו במרכז", על אף המדבר הקשוח האורב מכל הכיוונים. התקשורת מקטינה בעקביות את משבר האמון החמור בין הבדואים למדינת ישראל ומעניקה לו זמן מסך מועט. אך זו סוגיה כבדת משקל עבור הנגב, אליו תתפתח המדינה בעשורים הקרובים ועבור החזון הציוני בכלל.

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.

הפוך, ביבי, הפוך

ראשית דבר

אתחיל מהמסקנה: תוצאות הבחירות האחרונות הן כשלון מהדהד לליכוד, גם אם ינסו למכור לכם אחרת. הכשלון היה צפוי מראש מכיוון שהליכוד קושש בייאוש קולות מהימין הקשה ולא הבין שקהל היעד הטבעי של המפלגה הלאומית-ליברלית נמצא בכלל במרכז ובמרכז-ימין, מרחב עליו נאבקו מפלגות רבות- אך לא המחנה הלאומי. ליכוד גדול צריך להיות פרגמטי, ליברלי, דמוקרטי ומגוון. 

הערות מתודולוגיות:
1. ראוי לציין שמילים אלה נכתבו לפני הגעת תוצאות האמת, העשויות לשנות את תמונת המצב כולה. 
2. לכן טבלאות הנתונים מעודכנות עד לבחירות הקודמות. 

על הרג השליח

במידה רבה, הסיפור של תנועת הליכוד בשלושים השנים האחרונות יכול להיבחן דרך סיפורו של מיכאל איתן. לפני שלושים שנה נכנס איתן לראשונה למשכן הכנסת ומאז ועד שתושבע הכנסת ה- 19 מכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד. בסוף אוקטובר לחם איתן בעוז והדר בית"ריים כנגד הסכם האיחוד עם "ישראל ביתנו". איתן, כשמשון הגיבור מול ההמון, הגיע אל חברי מרכז הליכוד, שרובם קראו לו שמאלן או בוגד והזהיר אותם שאיחוד כזה יפגע בליכוד. מיקי איתן הפסיד, איחוד ה"רשימות" אושר והליכודניקים הבינו בדיעבד שטעו: במחטף של הרגע האחרון לפני הגשת הרשימות הוקפצו כל מועמדי ישראל ביתנו במעלה הרשימה כשמועמדים מהליכוד נדחקו למטה. סופה לנדוור הועדפה על פני רובי ריבלין ומועמדים חדשים כמו קטי שטרית ודוד ביטן מצאו עצמם מתרחקים מהכסא בירושלים. 

לא היתה זו הפעם הראשונה שהליכוד התעלם ממיכאל איתן בבוז: מאז שנכח בנאום בר אילן, תויג כלא-ימני והקריירה הליכודית שלו חושבה אל קיצה כשלבסוף נקטעה כשנפלט מהרשימה בפריימריז האחרונים יחד עם בני בגין ודן מרידור ("נסיכי" הליכוד), בתוצאה מביכה למדי. תוצאות המדגם שפורסם הערב, הזכירו לי את הפעם הראשונה שפגשתי את מיקי באופן אישי. היה זה בחוג בית של פורום "מנוף" בליכוד אצלי בבית, בו דנו על האפשרות של חוקה לישראל. "הייתי בליכוד כשהיה 40 מנדטים והייתי בליכוד כשקיבלנו 12 מנדטים. הליכוד זוכה לאמון גדול של הציבור רק כאשר הוא פונה לקהל הענק של מרכז המפה הפוליטית ולא מציב עצמו כמפלגת נישה של הימין הקשה" (הציטוט מהזכרון, אך רוח הדברים מדוייקת). 

כמו עם הסכם האיחוד שבמלחמה בו זכה לביטול מזלזל, נדמה שגם הפעם צדק איתן. הבאנדל ישראל-ביתנו צונח משמעותית מ- 42 מנדטים בכנסת היוצאת לכ- 31 מנדטים בכנסת הנכנסת- צניחה של 11 (!!!) מנדטים. לפני האיחוד, הליכוד וישראל ביתנו זכו למספר מנדטים דומה ל- 42 הכסאות שהיו להם: 43 מנדטים בסקר בינואר, 45 באפריל, ו-42 בחודש מאי. נתון חשוב שעוד נדון עליו: בכל הסקרים הנ"ל, זכו הבית היהודי והאיחוד הלאומי (לפני האיחוד תחת בנט ואיילת שקד) ל- 9-10 מנדטים. 

מלכתחילה הליכוד הגיע חבול ופצוע למערכת הבחירות הנוכחית. בכנסת היוצאת, עם 27 מנדטים, היתה הליכוד המפלגה השניה בגודלה. רק בשלוש מערכות בחירות קיבלה המפלגה פחות מנדטים, בשלושת המקרים כשנתניהו היה בראשה (1996, 1999, 2006). לכן, מדובר כאן בסיפור דרמטי שזוכה לטעמי למעט מדי תשומת לב: הליכוד הקטן של נתניהו התאחד עם מפלגה גדולה וחזקה מימין ולמרות זאת הצליח לאבד מנדטים רבים. 

מנחם בגין מביט על הרכב הליכוד הנוכחי

הליכוד מול הימין הקשה

בחינה מדוקדקת של נתוני ההצבעה בימין בעשור וחצי האחרון מעלה כמה תובנות מעניינות ביותר. שימו לב לטבלה שהכנתי, אשר בוחנת את הליכוד, לעומת מפלגות "ימינה מהליכוד":

בחירות	מפלגות ימינה מהליכוד	מנדטים למפלגות ימינה מהליכוד	מנדטים לליכוד
בחירות לכנסת ה- 15 (1999)	מפד"ל, איחוד לאומי, ישראל ביתנו	13	19
בחירות לכנסת ה- 16 (2003)	מפד"ל, האיחוד הלאומי	13	38
בחירות לכנסת ה- 17 (2006)	ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי-מפד"ל	20	12
בחירות לכנסת ה- 18 (2009)	ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הבית היהודי	22	27

ראשית, ניתן ללמוד שהליכוד יורד ועולה במנדטים בהפרשים די קיצוניים, ללא קשר לעלייה היציבה והמתונה של גוש המפלגות שמימין לליכוד. בבחירות אלה אמנם חלק מהמנדטים שמימין לליכוד עבר לליכוד-ביתנו (בעיקר בשל הנאמנות של חלק מהקול הרוסי לליברמן, למרות אובדן הגמוניה במגזר זה), אך למרות זאת הליכוד וישראל ביתנו קיבלו פחות מנדטים מהעם. 

שנית, ניתן ללמוד שכאשר הליכוד מתחזק, גוש הימין כולו מתחזק וכשהליכוד יורד, יורד גם הימין הקשה איתה. ב- 99' הליכוד התרסק, אך גם המפד"ל, ב- 2003 הליכוד התחזק וכך גם המפד"ל והאיחוד הלאומי וב- 2009 הליכוד התאושש אך מפלגות הימין הקשה הוסיפו שני מנדטים. 

מתי הליכוד צומח

יהיה זה הגיוני להניח שהרבה מהמצביעים של ישראל ביתנו בבחירות הקודמות חיפשו אופציית הצבעה ימנית יותר מאשר מח"ל. כאן ראוי לבחון את השאלה מה הכוונה "ימני יותר", שכן ליברמן פרגמטי יותר בכל הנוגע ליהודה ושומרון, אך מציג תדמית נוקשה יותר בכל הנוגע למיעוט הערבי בישראל ושיח האזרחות. דיון זה לא אפשרי שכן היריעה קצרה, אך ברור שלמרות שהאיחוד עם ליברמן העביר כמה מנדטים לליכוד-ביתנו, הגוש עצמו נשאר בגודל דומה ולא מעט מנדטים זלגו ימינה לבנט. 

לפני הבחירות הנוכחיות, אשר כפי  שטענתי צריכות להיחשב ככישלון ענק עבור הליכוד, התמודדה התנועה ב- 11  מערכות בחירות. רק בשלוש מתוכן הצליחה להגדיל את כוחה: 

• 1981 - כאשר ברשימה היו 19 נציגים מהמפלגה הליברלית ועוד שישה של לע"מ המרכזית, מנחם בגין שלהב את ההמונים בכיכרות עם נאומים מתונים ומכילים על אחדות העם ולאחר האופוריה של חתימת הסכמי השלום עם מצרים. 
• 2003 - על רקע מנהיגותו של אריק שרון וההצלחות שלו בהתמודדות עם האינתיפאדה. רוב המנדטים הגיעו ממפלגות השמאל שהתנפצות הסכמי אוסלו פגעו בהן פגיעה חמורה, שכן גם המפד"ל והאיחוד הלאומי התחזקו. 
• 2009- ליברמן אסף את הקולות שאיבד המחנה הלאומי והליכוד, שזינק ב- 15 מנדטים, אסף מעט קולות מקדימה, מהעבודה, מהגימלאים ובאופן סיבובי כנראה גם ממרצ (מצביעי מרצ שעברו לקדימה כדי לבלום את נתניהו ומספר דומה של מצביעי קדימה שעברו לליכוד). 

אמנם קשה לעקוב אחר מסלולי הקולות השונים וכמובן שיש מורכבות גבוהה במערכת שיקוליו של מצביע, אך בהכללה גסה, לא יהיה מופרך להעריך שצמיחה במנדטים של הליכוד היא תוצאה של פנייה לקהל מרכז רחב. אם כך, כנראה שגם במקרה הזה צדק מיכאל איתן: הימין הקשה יחפש דרך להצביע ימינה מהליכוד ואילו לליכוד רצוי לפנות למרכז הפוליטי ולימין הפרגמטי והליברלי יותר, על מנת לזכות בכמות מנדטים גדולה. 

דווקא במערכת הבחירות הזו התובנה הזו היתה צריכה להיות ברורה לראשי ופעילי הליכוד כאשר כל מפלגה, אפילו העבודה, רצתה להיקרא "מרכז". חלק ענק ממצביעי לפיד, לבני, אמסלם, העבודה ועלה ירוק הם אנשי ימין-מרכז שפשוט הרגישו שהליכוד לא רלוונטי עבורם יותר. 

האם הליכוד שבר את ההגה ימינה

התשובה היא כן. בפוסט קודם בבלוג זה כבר הוכחתי איך האג'נדה הליברלית נמחקה לחלוטין מהשיח בתוך הליכוד ופינתה את מקומה לעמדות ימין קשות ובלתי מתפשרות בקמפיינים השונים בפריימריז. עקרונית, אין קשר ישיר בין עמדות מדיניות ניציות לאג'נדה ליברלית. אפשר היה שהליכוד ידבוק בתורת ז'בוטינסקי ויציג קווי מדיניות בלתי מתפשרים לצד דאגה לחופש הפרט, עדכון הסטטוס קוו וכלכלה חופשית. אך לא כך הדבר.

מלבד זאת, רשימת הליכוד-ביתנו הפכה להיות ימנית יותר ומגוונת פחות. כפי שציינתי, בגין, איתן ומרידור הועפו מהרשימה ובמקומם נכנסו יאיר שמיר ("אין מקום לנישואין חד מיניים") ומשה פייגלין ("אני הומופוב גאה", "הערבים הם בני השפחה ואנחנו בני האדון") ומירי רגב, דני דנון ויריב לוין קיבלו שדרוג במעמדם. 

כל אלה לא אמורים להפתיע אף אחד. בליכוד התבססו בשנים האחרונות קבוצות עם אידיאולוגיה ימנית מאד, לרוב גם דתית, שאינם בהכרח תואמים את ה-ד.נ.א הרגיל של התנועה הלאומית-ליברלית. רבים כבר שמעו על קבוצות המתנחלים שהתפקדו לליכוד אך לא מצביעות עבורו. בטבלה הבאה שהכנתי תוכלו למצוא, לגבי יישובים נבחרים ביהודה ושומרון, שמספר המצביעים בפריימריז של הליכוד עבור משה פייגלין גדול יותר ממספר המצביעים באותו יישוב לליכוד בכלל:

היישוב	מצביעים לליכוד   בבחירות לכנסת ה- 18	מצביעים לפייגלין בפריימריז של הליכוד
שבי שומרון	73	79
כוכב השחר	25	135
שילה	59	326
קדומים	107	192
קרית ארבע	64	297
קרני שומרון	196	365

הנתונים לגבי ההצבעה לכנסת נלקחו מאתר הכנסת. 

הנתונים לגבי ההצבעה בפריימריז של הליכוד נלקחו מאתר מידה. 

חשוב לציין שהמדידה הזו אינה מדוייקת: יש פחות קלפיות בפריימריז של הליכוד מאשר בבחירות הכלליות מה שעשוי להעלות את מספר המצביעים ביישוב בודד. מלבד זאת, בחנתי הצבעה ספציפית למשה פייגלין. סביר להניח שאפילו בבית אל ושילה חלק מהמצביעים בפריימריז לא הצביעו עבורו או התפקדו והצביעו קרוב יותר למקום עבודתם במרכז או בירושלים. 

תחקיר הארץ שטען שהליכוד "נחטף" למחוזות הבלתי-מתפשרים של הימין האידיאולוגי הקשה לא הפתיע רבים. למעשה, עם אובדן קולות הליכוד-ביתנו לטובת בנט, נשלחו פעילי ליכוד לחזר על פתחם של רבנים על מנת שיורו לאנשיהם הפקודים לליכוד גם להצביע עבורו, אך אלה הושבו ריקם. 

הליכוד תקף בקמפיין שלו את בנט, בין אם באופן רשמי ובין אם במלחמת גרילה שלא יצאה ממנגנוני התנועה, התחנן למתפקדי המפלגה ביו"ש שגם יצביעו עבורה ונכנס לסחרור ימני עם הצהרות תקשורתיות להפליא על בנייה ב- E1. אבל במצודת זאב לא הבינו שהימין הקשה יצביע למפלגות הימין הקשה. מי שהצביע ימינה מהליכוד בשנים קודמות, לא ימהר להצביע ליכוד הפעם גם אם נתניהו יבטיח להציף את השומרון בגורדי שחקים ואוניברסיטאות. כאשר ניסה הליכוד לקרוץ למרכז עם מתקפה על הקיצוניות של בנט, כבר היה מאוחר מדי. המרכז, כולל הימין הרך יותר, כבר דיבר בשפה אחרת. 

עתיד הליכוד

קהל הציונות הדתית והימין הארץ ישראלי הוא קהל מעולה וערכי שמניע את גלגלי מדינת ישראל בעסקים, בצבא, בפוליטיקה, בתקשורת, במשפט ובכל תחומי החיים האחרים. עד למהפך של 77', הם היו חלק מפסיפס "ישראל השניה" ממנה התעלם השלטון בעקביות. כיום ההתיישבות והציונות הדתית לקחו במידה רבה את תפקיד הקיבוצים כקטר העוצמתי של החזון והמעש הציוני וזה נפלא. אלה שותפים טבעיים לקואליציית ימין. יחד עם זאת, לליכוד אסור להפוך למפלגת נישה הממוקמת ימינה מהימין-מרכז. אין סיבה שהליכוד תתחפש לנפטלי בנט. מי שמחפש את אורית סטרוק יצביע לנפתלי בנט המקורי והאותנטי. 

אם תנועת הליכוד מעוניינת להמשיך להנהיג את המדינה, היא צריכה להיות רלוונטית גם לקהל המרכז הענק בישראל, אשר רובו אינו מגדיר עצמו כשמאל, על אף הקישור בין שמאל למרכז שנעשה בתקשורת.

עוד לפני שבנט השאיל את השימוש בשיוך המשפחתי, פתח מנחם בגין את נאומיו ב: "אחיי ואחיותיי". הוא חדר לליבם של מיליוני ישראלים במעברות, בערים הגדולות, בגליל ובנגב וגם בתל אביב. הוא הצליח לשבור קירות ברזל של חשדנות ויוהרה בין אוכלוסיות שונות בעם, לחם עבור דמוקרטיה, צדק סוציאלי וחירות. את כוחו הענק שאב בגין מהמרכז הענק של עם ישראל ולא מקבוצות אידיאולוגיות כאלה או אחרות. הוא עמד איתן מול הלחצים העולמיים, אך ידע לחתור לפשרות מתוך עוצמה. תמונתו של בגין מתנוססת עדיין בקומתה האחרונה של מצודת זאב, צופה על המפלגה שבראשה עמד. האם הליכוד ילמד את הלקח מהבחירות לכנסת ה- 19?

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.

לא יזיק לימין קצת עלה ירוק

את מערכת הבחירות הנוכחית אפשר לסכם בפיהוק עצל. כמו שכתב אבי שילון ב"הארץ", מערכת הבחירות ממחזרת את עצמה והבנאליות שלה ניכרת באדישות האזרחים. לאחר מחאת האוהלים, היתה ציפייה שבחירות 2013 יביאו התפרצות אנרגטית של שיח תוסס ומסעיר על דמות החברה והכלכלה בישראל, אך התבדינו. 

בפועל, קיבלנו עוד מאותו דבר. הדוגמה הבולטת ביותר היתה כנס "כלכליסט", אליו נהרו מנהיגי המפלגות ושר האוצר כדי למחזר סיסמאות מוכרות, גם אם צודקות. שלי יחימוביץ' הזכירה שמעמד הביניים נאנק תחת הנטל, שטייניץ צדק כשהדגיש את חשיבות האחריות התקציבית ועידוד הצמיחה, יאיר לפיד הטיל פצצה ו"הפתיע" ברעיון להוריד מיסים ולבני ניסחה במדוייק את בעיית המשק הישראלי: קבוצות לחץ שעומדות לפוליטיקאים על הראש. אין חדש תחת השמש. 

מצעד התקליטים השבורים בועידת "כלכליסט", היה כל כך מדכא, עד שעורר את החשק לעשות את מעשה תלמה ולואיז ולקפוץ מאיזה מצוק פיסקאלי. כולם תקועים בפרדיגמה המשעבדת שהנחילו לנו מפא"י וכולם עושים, בסופו של דבר, את אותו הדבר: מעלים מיסים, מחזקים את שליטת הועדים הגדולים במשק, משחיתים את כספי הציבור בקצבאות מעודדות עוני ומשמרים את הביורוקרטיה המנופחת והבזבזנית.

נתניהו, שרבים מאנשי השמאל מכנים בטעות "ניאו-ליברל", אחראי על הגדלת קצבאות, העמקת הגרעון, הכבדת נטל המס וכניעה לועדים האימתניים ביותר, בהם ועד הרכבת וועד עובדי נמל אשדוד שמקבלים צ'ופרים בכל פעם שחושפים שריר. שלי מציעה את אותם הדברים פחות או יותר, אם כי ארזה את זה יפה במצגת והדביקה למוצר הסוציאל-דמוקרטי תג מחיר: 138 מיליארד שקלים.

שלי יחימוביץ' מציגה את תכנית 138 המיליארד- העמקת המעורבות הממשלתית בכלכלה

 בתוך ים המלל העבש והמוכר, יש מפלגה אחת שמביאה דבר-מה שונה וראוי לתשומת לב והיא "עלה ירוק-הרשימה הליברלית". עלה ירוק, שבמשך שנים רבות סבלה מדימוי של מאורת סטלנים, ריעננה את שורותיה ונציגיה והחליטה לשאת את נס הליברליזם הקלאסי. בתכניתהכלכלית שהציגה היום מציעה המפלגה פתרונות חדשים לחלוטין, חלקם קשים לעיכול במדינה שבה הממשלה מצופה לפתור כל בעיה חברתית. במקום לסבסד את הקוטג' והדיור, הם מציעים לטפל בבעיות השוק האמיתיות שמובילות למחירים גבוהים ובכך יורדים לעומק הכשלים של המבנים הכלכליים בישראל.

"עלה ירוק- הרשימה הליברלית" מציגים את מצעם הכלכלי

מעניין במיוחד בתכניתם, לטעמי, הפרק הדן בהפרטות, בעיקר מכיוון שהוא דוגמה מצויינת למענה ליברלי ולא מתלהם שמצליח להתמודד בגאון עם טענות השמאל הכלכלי. “ישראל יוצאת דופן ביחס לעולם מבחינת השם הרע שיצא בארץ למוסד ההפרטות. מרבים לייחס להפרטות בארץ כשלים כגון עלייה בריכוזיות במשק, פגיעה בתנאי ההעסקה של העובדים במוסדות המופרטים ופגיעה באיכות השירותים לאזרח", נאמר שם. התכנית מציעה מודל הפרטות ליברלי ואיכותי, הכולל הגברת שקיפות, הנפקות בבורסה והכנסת מנגנוני רגולציות על החברה המופרטת בתנאים מסויימים. בכך, מצליחים ב"עלה ירוק" להציע תכנית אמיתית, שאינה פופוליסטית ומיושנת כמו של שלי יחימוביץ' מחד אך גם אינה מפקירה את הפרטת החברות הציבוריות לשקשוקות הון-שלטון מאידך.

את התכנית כתב אורי כץ, דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב וכותב הבלוג המצויין "דעת מיעוט". בניגוד לתכנית הפומפוזית של שלי יחימוביץ' והיעדר המצע של הליכוד, כץ מציג במצע הכלכלי של עלה ירוק הרשימה הליברלית דרך חשיבה שמעולם לא באמת נוסתה בישראל ומבסס את הצעותיו על יסודות איתנים של מחקרים, ספרות מקצועית, דוגמאות היסטוריות ומודלים שנוסו מעבר לים.

ועדיין, לתכנית יש מספר חולשות והיא מפלרטטת עם הקו הדק שבין פרקטיקה לאוטופיה. לדוגמה, לא ברור לי אם נלקחו בחשבון כל ההשלכות החברתיות של הגמשת שוק העבודה, כולל פיטוריהם של הלא-נחוצים בשירות הציבורי: בחברה הישראלית שהיתה מושתתת מאז ומעולם על סולידריות שמקורותיה במורשת הקהילות היהודיות, יש לחשוב כיצד לא להתסיס מהומה סוציאלית על ידי פיטורים נרחבים בזמן קצר בשירות הציבורי. דוגמה נוספת היא הסרת חסמי הבנייה בכל הארץ על מנת להציף את השוק בהיצע דירות שיורידו את המחירים. לכאורה, פתרון נכון ומתבקש (ובוודאי עדיף בהרבה על בניית "דיור ציבורי" שהוא פתח לשחיתות ובזבזנות). יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שישראל היא מדינה קטנה מאד וצפופה, שלטבע שלה ולאדמה יש משמעות עמוקה בנראטיב המכונן ולכן כדאי בכל זאת להתערב בשוק, על אף השאיפה לחופש כלכלי ושוק שיאזן עצמו, ולהגביל בניית שכונות וערים חדשות בלב שטחים פתוחים ולנתב את מרבית הבנייה אל תוך ערים ויישובים קיימים. לישראל יש מבנים היסטוריים ותודעתיים עמוקים שלא בהכרח מקבלים מענה במודלים כלכליים טהורים ויש לקחת אותם בחשבון ולהציע תכנית עדינה תוך הבנת התרבות המקומית.

מלבד הביקורת שלי כלפי תוכנה של התכנית הכלכלית, יש לזכור שאי אפשר לנתק החלטה על הצבעה למפלגה מפרמטרים נוספים: מצע בטחוני-מדיני, איכות האנשים ברשימה והסיכוי של מפלגה למנף את כוחה (באם תיכנס לכנסת) וליישם השפעות ממשיות. בכל הנושאים הללו עלה ירוק-הרשימה הליברלית עוד צריכה לתת תשובות ולהוכיח שהיא אופציה חזקה בכלל הקטגוריות. לכן, המסר העיקרי בטור זה איננו עידוד ההצבעה לעלה ירוק. את ההחלטה איזה פתק לשלשל יעשה כל אדם מאחורי הפרגוד על סמך מכלול השיקולים. השורה התחתונה היא שסוף סוף ישנה במערכת הפוליטית קבוצה שמעלה לסדר היום חשיבה ליברלית-קלאסית, אשר בין אם הקורא תומך בה ובין אם לאו, מעשירה את השיח ומציגה מודלים שונים מכל מה שנוסה בעבר.

הליכוד - בינתיים לא מציג מצע כלכלי ליברלי כתגובה לסוציאל דמוקרטיה

את התכנית הכלכלית הזו, היה ראוי שיציג הליכוד. היא שופכת אור על סדק שהולך ונפער במחנה הלאומי, מחנה שמתנתק מהשטח, מתחמק ממתן מצע כלכלי וחברתי קוהרנטי, מוותר על קמפיין ומתנכר למורשתו הליברלית. כולי תקווה ש"עלה ירוק- הרשימה הליברלית", בין אם ייכנסו לכנסת ובין אם לא, יהיו קטליזטור עבור מחנה הימין להצגת חזון כלכלי-חברתי ליברלי איכותי שיוכל לעמוד במאבק עם פופוליזם הסוציאל-דמוקרטיה של שלי וחברותיה משמאל. אחרת, ימיו של הימין בשלטון, במיוחד לאחר המחאה החברתית, ספורים. 

לתכנית הכלכלית של עלה ירוק לחצו כאן.

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.