מורשת בגין (הבן)/ או: על הסיפור החשוב שכמעט ולא זוכה לסיקור

כוכב ושמו טאלב 

על אף שהנבואה ניתנה לשוטים אני מוכן להסתכן: רשמו לפניכם את השם טאלב אבו-עראר. חבר הכנסת החדש מטעם רע"ם-תע"ל עשוי להדיח את חנין זועבי ממשבצת הדמות שכולם אוהבים לשנוא. אבו-עראר הוא בדואי פעיל התנועה האיסלאמית בנגב וסביר להניח שיספק לדנון-חוטובלי-סטרוק לא מעט חומרי בערה למנוע הקיטור שיזניק אותם במעלה דרך החתחתים הפוליטית. 

השבוע סיפק לנו אבו-עראר דרמה קטנה כשלא קיבל אישור להביא את שתי נשותיו לטקס ההשבעה בכנסת. הבלוגרית השמרנית פמלה גלר מיהרה להכשיר אותו כסוס הטרויאני התורן של הכנסת ואילו הטלוויזיה ה"חברתית" פירסמה אייטם על כך שהעיסוק בשאלת שתי נשותיו של נבחר הציבור צהוב ולא רלוונטי. אם נתעלם מהשאלה האם אותם חברתיים היו מבטלים בקלות כזו ידיעה על ח"כ יהודי שמציג לראווה ביגמיה שכזו, נמצא שיש משהו בדבריהם: אבו-עראר צריך להיבחן על סמך פעילותו כנבחר ציבור.

והנה, פתח לנו הח"כ הטרי צוהר לעמדותיו הפוליטיות. בזמן שהתעסקנו במלחמות שרה בבנט, עברה בממשלת ישראל החלטה שהחשיבות שלה היא לא פחות מהיסטורית. הממשלה קיבלה ברגעים האחרונים לפני פיזורה מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים, סוגיה נפיצה, מורכבת וקריטית ביותר לקיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (קרי: המשך המפעל הציוני). 

אבו-עראר, רשמו לפניכם את השם

המדבר הפרוע: סוגיית קרקעות הבדואים
לחורשות קשה לצמוח בנגב. האוכלוסיה הבדואית דווקא צומחת בשפע. מכ- 11,000 בדואים בשטחי המדינה עם הקמתה, קפץ המספר למעל 200,000 כיום (גידול כפול ויותר מבקרב האוכלוסיה הכללית). חלק מהתופעה מקורה בריבוי נשים, וחלקה נעוצה בריבוי ילדים לכל אם. הגברים נושאים נשים רבות, אשר נהנות מההטבות הניתנות לאמהות חד הוריות, כפי שמתארת בכתבתה מירב ארלוזרוב. הנוסעים במרחבי הנגב יודעים שהאדמות המקיפות את השטח הענק שבין דימונה, באר שבע וערד, הפכו למערב פרוע של בנייה לא חוקית, השתלטות על קרקעות וצמיחת פחונים ואוהלים בקצב מהר יותר מהמנדטים של לפיד, המספקים את צרכי המגורים של האוכלוסיה המכפילה עצמה כל 12-14 שנים.

לפצע הפתוח הזה ניגשה ממשלת קדימה ברוב רגישות, בהובלת אודי פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה. "מתווה פראוור", שהסתמך על מסקנותיו של השופט אליעזר גולדברג, אושר באופן עקרוני והעובר לטיפול ממשלת הליכוד, אך התנגדויות עיקשות, הן של הבדואים עצמם והן של גורמי ימין, הקשו על יישום המסקנות. כדי לפתור את הפלונטר גויס השר בני בגין, השר למשימות גישור מיוחדות של נתניהו. 

בגין פגש אזרחים בדואים, הטה אוזן לארגוני זכויות אדם ולמד על צרכי המגזר וטענותיו. לבסוף, הגיש לממשלה את "מתווה בגין", שהתקבל ברוב קולות בתהליך מהיר ושנוי במחלוקת. התכנית החדשה נדיבה באופן חריג כלפי הבדואים ומ"מלבינה" כמעט את כל היישובים בפזורה. בנוסף, הפיצויים לתושבים שיצטרכו להתפנות, על אף שמראש בנייתם נעשתה בניגוד לחוק וללא אישורים, גדולים משמעותית מכל מה שהוצע בעבר ולכל אלה מצטרף סכום מכובד של מעל מיליארד ש"ח, שנועד לטיפול בבעיות חברתיות במגזר ולשיפור התשתיות, החינוך ובטחון הפנים. המרכיב החשוב ביותר בתכנית, הוא השפה בה היא נכתבה. החלטת הממשלה מאשרת את החזון של מדינת ישראל לגבי הנגב ובכך את החזון הציוני שלה בכלל: היא דוחה על הסף שיח פוסט-ציוני הרואה בבדואים קבוצה "ילידית" (בדומה לאינדיאנים באמריקה), אך מכירה בקשיים שלהם כקבוצת מיעוט ובצורך לעודד אינטגרציה של הלא-יהודים אל תוך החברה הישראלית. לאומיות-ליברלית במיטבה.

דברים שרואים משם/ או: מנקודת מבט של שר

יומיים לאחר אישור הדו"ח פגשתי שני שרים אשר הצביעו על אישור המתווה. שאלתי אותם על הביקורת העזה שמוטחת מימין, על העובדה שהדו"ח עבר כמחטף ללא דיון ציבורי או ממשלתי, על ההליכה הנדיבה, אולי נדיבה מדי, כלפי הבדואים שדוחים כל תכנית שאינה מבטיחה להם בעלות מלאה ומיידית על כל הקרקעות שתפסו.

"זה בכלל לא היה מחטף," טען אחד מהם, "הכרנו את המתווה כבר לפני חודשים". אם כך, מדוע הדחיפות להעביר החלטה כזו עכשיו, רגע לפני שנכנסת ממשלה חדשה, שאלתי. "נתניהו מבין שאין זמן אחר לפתור את הבעיה. יום לאחר השבעת הממשלה החדשה, שרי מפלגות חדשות יבקשו ללמוד את הנושא לעומק, תהליך שעשוי לקחת שנים ואילו שרי הליכוד והבית היהודי יתנגדו בתוקף לכל החלטה שתוציא אותם פשרנים מדי מול קהל מתפקדי הימין. מכיוון שבגין, איתן ומרידור כבר לא יהיו איתנו בממשלה הבאה, הדו"ח ייקבר סופית והבעיה עשויה להגיע לנקודת אל-חזור", ענה. "המירוץ לפריימריז בליכוד ובבית היהודי כבר התחיל ובממשלה הבאה לא תהיה תמיכה לפשרה כזאת. הסיבה שחלק משרי הימין הצביעו בעד היא שהיתה להם תחושה שאם לא ניישר קו עם נתניהו, הדבר יילקח בחשבון בעת חלוקת התיקים". 

נתניהו שהצטייר בקדנציה האחרונה כראש ממשלה שמרן שנמנע מעיסוק בסוגיות אסטרטגיות פנימיות מורכבות, רואה משום מה דחיפות להעביר את המלצות בגין, תוך הפעלת המנופים לחץ על שריו. בעמוד 3 של הדו"ח נכתב: "[...] אנו מצויים כעת בשעת כושר המאפשרת - עדיין - פתרון. הזדמנות זו אין להחמיץ, שכן דחיית המענה המוצע כאן תחריף מאד את קשיי המציאות". האם גם נתניהו, כמו בגין, מרגיש שהמציאות מחייבת הכרעה בסוגיה הבדואית?

הבדואים מתנגדים

הבדואים, מכל מקום, מיהרו לדחות את ההצעה. הם מאמינים, ככל הנראה, שהזמן משחק לטובתם. ויש להם סיבה טובה, מדו"ח לדו"ח, ממתווה למתווה, מתרחב ליבה של הממשלה וההצעות המוגשות להם משופרות. פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, בו פעילים גם יהודים התומכים במאבק הבדואים מול הרשויות, פירט את הנתגדויותיו לתכנית הממשלה, עם טיעונים שקל להפריך. למשל, בניגוד לטענתם, תכנית המתאר המחוזית לא מונעת הכרה ביישובים, כפי שהתייחס לנושא בגין בדו"ח.

נדמה כי הפורום לדו-קיום משרת, במודע או שלא במודע, את האינטרס הבדואי להמשיך את המצב הקיים, תוך הימנעות מפשרה. עבור הפעילים היהודיים (חלקם סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון), מדובר באידאה של צדק. עבור הבדואים מדובר במשחק שהונדס לטובתם: ככל שהזמן עובר מספרם גדל, הקרקעות עליהם הם יושבים מתרחבות וכל הסדר עתידי יינטה לטובתם בהכרח. 

"חדלו מגזל אדמותינו" - הפגנת הפורום לדו-קיום בנגב

על יישום התכנית

האוכלוסיה הבדואית אכן "שקופה" עבור שלטונות ישראל וללא קשר לסוגיית הקרקעות, סובלת ממחסור חמור במשאבים, התעלמות ממסדית ונוכחות דלה של שלטון החוק ביישוביהם. מדיניות לאומית-ליברלית, כמו זו שמוביל בגין, חייבת להיות קשובה לבעיותיהם ולטפל במצוקות השעה איתן הם מתמודדים. יחד עם זאת, אסור שהתכנית תהווה תקדים לתמרוץ התנהגות לא חוקית. 

בני בגין הוא יציר כפיה של תנועת החירות ועל כן מפתיע שחלק גדול מהמלצותיו נשען על צ'ופרים לבדואים. זאב ז'בוטינסקי טען בזמנו שאת הערבים אי אפשר לקנות בכסף והתגובה של טאלב אבו-עראר ושל הפורום לדו-קיום בנגב מוכיחות שטענה זו עדיין רלוונטית. אמנם, יש התייחסות לאבדן זכויות על הקרקע וסוגיות פרקטיות אחרות לגבי בדואים שיסרבו לשתף פעולה, אך בניגוד לפרק "הגישה" (שני עמודים) שכל-כולו אוטופיית חינוך איכותי לדור הבא, הרחבת היישובים ומילים כמו "הידברות" ו-"קבלת אורחות חייהם", פרק האכיפה מתמצה בחמש שורות וחצי בלבד ולכן התכנית ראויה בעיניי, אך הייתי מעוניין לראות גם מקל לצד הגזר.

בזמן עופרת יצוקה, עברתי ליד אנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע, שעומדת על גבעה ממנה נשקף נוף מרהיב של עיר ההזדמנויות החדשה של הישראל. עדשות המצלמות קלטו את פארק ההיי-טק החדש, האוניברסיטה המעולה והבניינים המודרניים. באר שבע היא כבר לא אותה תחנת עצירה אפורה בדרך לאילת, עם גלידה סבירה ורחובות מטונפים. אך העיתונאים הפנו את גבם לצד השני של הגבעה, שם יושבת עומר, המתעקשת לנהל אורח חיים יוקרתי, "כמו במרכז", על אף המדבר הקשוח האורב מכל הכיוונים. התקשורת מקטינה בעקביות את משבר האמון החמור בין הבדואים למדינת ישראל ומעניקה לו זמן מסך מועט. אך זו סוגיה כבדת משקל עבור הנגב, אליו תתפתח המדינה בעשורים הקרובים ועבור החזון הציוני בכלל.

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.