יום שלישי, 22 בינואר 2013

הפוך, ביבי, הפוך

ראשית דבר


אתחיל מהמסקנה: תוצאות הבחירות האחרונות הן כשלון מהדהד לליכוד, גם אם ינסו למכור לכם אחרת. הכשלון היה צפוי מראש מכיוון שהליכוד קושש בייאוש קולות מהימין הקשה ולא הבין שקהל היעד הטבעי של המפלגה הלאומית-ליברלית נמצא בכלל במרכז ובמרכז-ימין, מרחב עליו נאבקו מפלגות רבות- אך לא המחנה הלאומי. ליכוד גדול צריך להיות פרגמטי, ליברלי, דמוקרטי ומגוון. 

הערות מתודולוגיות:
1. ראוי לציין שמילים אלה נכתבו לפני הגעת תוצאות האמת, העשויות לשנות את תמונת המצב כולה. 
2. לכן טבלאות הנתונים מעודכנות עד לבחירות הקודמות. 


על הרג השליח



במידה רבה, הסיפור של תנועת הליכוד בשלושים השנים האחרונות יכול להיבחן דרך סיפורו של מיכאל איתן. לפני שלושים שנה נכנס איתן לראשונה למשכן הכנסת ומאז ועד שתושבע הכנסת ה- 19 מכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד. בסוף אוקטובר לחם איתן בעוז והדר בית"ריים כנגד הסכם האיחוד עם "ישראל ביתנו". איתן, כשמשון הגיבור מול ההמון, הגיע אל חברי מרכז הליכוד, שרובם קראו לו שמאלן או בוגד והזהיר אותם שאיחוד כזה יפגע בליכוד. מיקי איתן הפסיד, איחוד ה"רשימות" אושר והליכודניקים הבינו בדיעבד שטעו: במחטף של הרגע האחרון לפני הגשת הרשימות הוקפצו כל מועמדי ישראל ביתנו במעלה הרשימה כשמועמדים מהליכוד נדחקו למטה. סופה לנדוור הועדפה על פני רובי ריבלין ומועמדים חדשים כמו קטי שטרית ודוד ביטן מצאו עצמם מתרחקים מהכסא בירושלים. 

לא היתה זו הפעם הראשונה שהליכוד התעלם ממיכאל איתן בבוז: מאז שנכח בנאום בר אילן, תויג כלא-ימני והקריירה הליכודית שלו חושבה אל קיצה כשלבסוף נקטעה כשנפלט מהרשימה בפריימריז האחרונים יחד עם בני בגין ודן מרידור ("נסיכי" הליכוד), בתוצאה מביכה למדי. תוצאות המדגם שפורסם הערב, הזכירו לי את הפעם הראשונה שפגשתי את מיקי באופן אישי. היה זה בחוג בית של פורום "מנוף" בליכוד אצלי בבית, בו דנו על האפשרות של חוקה לישראל. "הייתי בליכוד כשהיה 40 מנדטים והייתי בליכוד כשקיבלנו 12 מנדטים. הליכוד זוכה לאמון גדול של הציבור רק כאשר הוא פונה לקהל הענק של מרכז המפה הפוליטית ולא מציב עצמו כמפלגת נישה של הימין הקשה" (הציטוט מהזכרון, אך רוח הדברים מדוייקת). 

כמו עם הסכם האיחוד שבמלחמה בו זכה לביטול מזלזל, נדמה שגם הפעם צדק איתן. הבאנדל ישראל-ביתנו צונח משמעותית מ- 42 מנדטים בכנסת היוצאת לכ- 31 מנדטים בכנסת הנכנסת- צניחה של 11 (!!!) מנדטים. לפני האיחוד, הליכוד וישראל ביתנו זכו למספר מנדטים דומה ל- 42 הכסאות שהיו להם: 43 מנדטים בסקר בינואר, 45 באפריל, ו-42 בחודש מאי. נתון חשוב שעוד נדון עליו: בכל הסקרים הנ"ל, זכו הבית היהודי והאיחוד הלאומי (לפני האיחוד תחת בנט ואיילת שקד) ל- 9-10 מנדטים. 

מלכתחילה הליכוד הגיע חבול ופצוע למערכת הבחירות הנוכחית. בכנסת היוצאת, עם 27 מנדטים, היתה הליכוד המפלגה השניה בגודלה. רק בשלוש מערכות בחירות קיבלה המפלגה פחות מנדטים, בשלושת המקרים כשנתניהו היה בראשה (1996, 1999, 2006). לכן, מדובר כאן בסיפור דרמטי שזוכה לטעמי למעט מדי תשומת לב: הליכוד הקטן של נתניהו התאחד עם מפלגה גדולה וחזקה מימין ולמרות זאת הצליח לאבד מנדטים רבים. 


מנחם בגין מביט על הרכב הליכוד הנוכחי


הליכוד מול הימין הקשה


בחינה מדוקדקת של נתוני ההצבעה בימין בעשור וחצי האחרון מעלה כמה תובנות מעניינות ביותר. שימו לב לטבלה שהכנתי, אשר בוחנת את הליכוד, לעומת מפלגות "ימינה מהליכוד":

בחירות
מפלגות ימינה מהליכוד
מנדטים למפלגות ימינה מהליכוד
מנדטים לליכוד
בחירות לכנסת ה- 15
(1999)
מפד"ל, איחוד לאומי, ישראל ביתנו
13
19
בחירות לכנסת ה- 16
(2003)
מפד"ל, האיחוד הלאומי
13
38
בחירות לכנסת ה- 17
(2006)
ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי-מפד"ל
20
12
בחירות לכנסת ה- 18
(2009)
ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי, הבית היהודי
22
27

ראשית, ניתן ללמוד שהליכוד יורד ועולה במנדטים בהפרשים די קיצוניים, ללא קשר לעלייה היציבה והמתונה של גוש המפלגות שמימין לליכוד. בבחירות אלה אמנם חלק מהמנדטים שמימין לליכוד עבר לליכוד-ביתנו (בעיקר בשל הנאמנות של חלק מהקול הרוסי לליברמן, למרות אובדן הגמוניה במגזר זה), אך למרות זאת הליכוד וישראל ביתנו קיבלו פחות מנדטים מהעם. 

שנית, ניתן ללמוד שכאשר הליכוד מתחזק, גוש הימין כולו מתחזק וכשהליכוד יורד, יורד גם הימין הקשה איתה. ב- 99' הליכוד התרסק, אך גם המפד"ל, ב- 2003 הליכוד התחזק וכך גם המפד"ל והאיחוד הלאומי וב- 2009 הליכוד התאושש אך מפלגות הימין הקשה הוסיפו שני מנדטים. 


מתי הליכוד צומח


יהיה זה הגיוני להניח שהרבה מהמצביעים של ישראל ביתנו בבחירות הקודמות חיפשו אופציית הצבעה ימנית יותר מאשר מח"ל. כאן ראוי לבחון את השאלה מה הכוונה "ימני יותר", שכן ליברמן פרגמטי יותר בכל הנוגע ליהודה ושומרון, אך מציג תדמית נוקשה יותר בכל הנוגע למיעוט הערבי בישראל ושיח האזרחות. דיון זה לא אפשרי שכן היריעה קצרה, אך ברור שלמרות שהאיחוד עם ליברמן העביר כמה מנדטים לליכוד-ביתנו, הגוש עצמו נשאר בגודל דומה ולא מעט מנדטים זלגו ימינה לבנט. 

לפני הבחירות הנוכחיות, אשר כפי  שטענתי צריכות להיחשב ככישלון ענק עבור הליכוד, התמודדה התנועה ב- 11  מערכות בחירות. רק בשלוש מתוכן הצליחה להגדיל את כוחה: 

  • 1981 - כאשר ברשימה היו 19 נציגים מהמפלגה הליברלית ועוד שישה של לע"מ המרכזית, מנחם בגין שלהב את ההמונים בכיכרות עם נאומים מתונים ומכילים על אחדות העם ולאחר האופוריה של חתימת הסכמי השלום עם מצרים. 
  • 2003 - על רקע מנהיגותו של אריק שרון וההצלחות שלו בהתמודדות עם האינתיפאדה. רוב המנדטים הגיעו ממפלגות השמאל שהתנפצות הסכמי אוסלו פגעו בהן פגיעה חמורה, שכן גם המפד"ל והאיחוד הלאומי התחזקו. 
  • 2009- ליברמן אסף את הקולות שאיבד המחנה הלאומי והליכוד, שזינק ב- 15 מנדטים, אסף מעט קולות מקדימה, מהעבודה, מהגימלאים ובאופן סיבובי כנראה גם ממרצ (מצביעי מרצ שעברו לקדימה כדי לבלום את נתניהו ומספר דומה של מצביעי קדימה שעברו לליכוד). 
אמנם קשה לעקוב אחר מסלולי הקולות השונים וכמובן שיש מורכבות גבוהה במערכת שיקוליו של מצביע, אך בהכללה גסה, לא יהיה מופרך להעריך שצמיחה במנדטים של הליכוד היא תוצאה של פנייה לקהל מרכז רחב. אם כך, כנראה שגם במקרה הזה צדק מיכאל איתן: הימין הקשה יחפש דרך להצביע ימינה מהליכוד ואילו לליכוד רצוי לפנות למרכז הפוליטי ולימין הפרגמטי והליברלי יותר, על מנת לזכות בכמות מנדטים גדולה. 

דווקא במערכת הבחירות הזו התובנה הזו היתה צריכה להיות ברורה לראשי ופעילי הליכוד כאשר כל מפלגה, אפילו העבודה, רצתה להיקרא "מרכז". חלק ענק ממצביעי לפיד, לבני, אמסלם, העבודה ועלה ירוק הם אנשי ימין-מרכז שפשוט הרגישו שהליכוד לא רלוונטי עבורם יותר. 

האם הליכוד שבר את ההגה ימינה


התשובה היא כן. בפוסט קודם בבלוג זה כבר הוכחתי איך האג'נדה הליברלית נמחקה לחלוטין מהשיח בתוך הליכוד ופינתה את מקומה לעמדות ימין קשות ובלתי מתפשרות בקמפיינים השונים בפריימריז. עקרונית, אין קשר ישיר בין עמדות מדיניות ניציות לאג'נדה ליברלית. אפשר היה שהליכוד ידבוק בתורת ז'בוטינסקי ויציג קווי מדיניות בלתי מתפשרים לצד דאגה לחופש הפרט, עדכון הסטטוס קוו וכלכלה חופשית. אך לא כך הדבר.

מלבד זאת, רשימת הליכוד-ביתנו הפכה להיות ימנית יותר ומגוונת פחות. כפי שציינתי, בגין, איתן ומרידור הועפו מהרשימה ובמקומם נכנסו יאיר שמיר ("אין מקום לנישואין חד מיניים") ומשה פייגלין ("אני הומופוב גאה", "הערבים הם בני השפחה ואנחנו בני האדון") ומירי רגב, דני דנון ויריב לוין קיבלו שדרוג במעמדם. 

כל אלה לא אמורים להפתיע אף אחד. בליכוד התבססו בשנים האחרונות קבוצות עם אידיאולוגיה ימנית מאד, לרוב גם דתית, שאינם בהכרח תואמים את ה-ד.נ.א הרגיל של התנועה הלאומית-ליברלית. רבים כבר שמעו על קבוצות המתנחלים שהתפקדו לליכוד אך לא מצביעות עבורו. בטבלה הבאה שהכנתי תוכלו למצוא, לגבי יישובים נבחרים ביהודה ושומרון, שמספר המצביעים בפריימריז של הליכוד עבור משה פייגלין גדול יותר ממספר המצביעים באותו יישוב לליכוד בכלל:

היישוב
מצביעים לליכוד   בבחירות לכנסת ה- 18
מצביעים לפייגלין בפריימריז של הליכוד
שבי שומרון
73
79
כוכב השחר
25
135
שילה
59
326
קדומים
107
192
קרית ארבע
64
297
קרני שומרון
196
365

הנתונים לגבי ההצבעה לכנסת נלקחו מאתר הכנסת
הנתונים לגבי ההצבעה בפריימריז של הליכוד נלקחו מאתר מידה
חשוב לציין שהמדידה הזו אינה מדוייקת: יש פחות קלפיות בפריימריז של הליכוד מאשר בבחירות הכלליות מה שעשוי להעלות את מספר המצביעים ביישוב בודד. מלבד זאת, בחנתי הצבעה ספציפית למשה פייגלין. סביר להניח שאפילו בבית אל ושילה חלק מהמצביעים בפריימריז לא הצביעו עבורו או התפקדו והצביעו קרוב יותר למקום עבודתם במרכז או בירושלים. 

תחקיר הארץ שטען שהליכוד "נחטף" למחוזות הבלתי-מתפשרים של הימין האידיאולוגי הקשה לא הפתיע רבים. למעשה, עם אובדן קולות הליכוד-ביתנו לטובת בנט, נשלחו פעילי ליכוד לחזר על פתחם של רבנים על מנת שיורו לאנשיהם הפקודים לליכוד גם להצביע עבורו, אך אלה הושבו ריקם. 

הליכוד תקף בקמפיין שלו את בנט, בין אם באופן רשמי ובין אם במלחמת גרילה שלא יצאה ממנגנוני התנועה, התחנן למתפקדי המפלגה ביו"ש שגם יצביעו עבורה ונכנס לסחרור ימני עם הצהרות תקשורתיות להפליא על בנייה ב- E1. אבל במצודת זאב לא הבינו שהימין הקשה יצביע למפלגות הימין הקשה. מי שהצביע ימינה מהליכוד בשנים קודמות, לא ימהר להצביע ליכוד הפעם גם אם נתניהו יבטיח להציף את השומרון בגורדי שחקים ואוניברסיטאות. כאשר ניסה הליכוד לקרוץ למרכז עם מתקפה על הקיצוניות של בנט, כבר היה מאוחר מדי. המרכז, כולל הימין הרך יותר, כבר דיבר בשפה אחרת. 

עתיד הליכוד


קהל הציונות הדתית והימין הארץ ישראלי הוא קהל מעולה וערכי שמניע את גלגלי מדינת ישראל בעסקים, בצבא, בפוליטיקה, בתקשורת, במשפט ובכל תחומי החיים האחרים. עד למהפך של 77', הם היו חלק מפסיפס "ישראל השניה" ממנה התעלם השלטון בעקביות. כיום ההתיישבות והציונות הדתית לקחו במידה רבה את תפקיד הקיבוצים כקטר העוצמתי של החזון והמעש הציוני וזה נפלא. אלה שותפים טבעיים לקואליציית ימין. יחד עם זאת, לליכוד אסור להפוך למפלגת נישה הממוקמת ימינה מהימין-מרכז. אין סיבה שהליכוד תתחפש לנפטלי בנט. מי שמחפש את אורית סטרוק יצביע לנפתלי בנט המקורי והאותנטי. 

אם תנועת הליכוד מעוניינת להמשיך להנהיג את המדינה, היא צריכה להיות רלוונטית גם לקהל המרכז הענק בישראל, אשר רובו אינו מגדיר עצמו כשמאל, על אף הקישור בין שמאל למרכז שנעשה בתקשורת.

עוד לפני שבנט השאיל את השימוש בשיוך המשפחתי, פתח מנחם בגין את נאומיו ב: "אחיי ואחיותיי". הוא חדר לליבם של מיליוני ישראלים במעברות, בערים הגדולות, בגליל ובנגב וגם בתל אביב. הוא הצליח לשבור קירות ברזל של חשדנות ויוהרה בין אוכלוסיות שונות בעם, לחם עבור דמוקרטיה, צדק סוציאלי וחירות. את כוחו הענק שאב בגין מהמרכז הענק של עם ישראל ולא מקבוצות אידיאולוגיות כאלה או אחרות. הוא עמד איתן מול הלחצים העולמיים, אך ידע לחתור לפשרות מתוך עוצמה. תמונתו של בגין מתנוססת עדיין בקומתה האחרונה של מצודת זאב, צופה על המפלגה שבראשה עמד. האם הליכוד ילמד את הלקח מהבחירות לכנסת ה- 19?


אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.



יום ראשון, 6 בינואר 2013

לא יזיק לימין קצת עלה ירוק

את מערכת הבחירות הנוכחית אפשר לסכם בפיהוק עצל. כמו שכתב אבי שילון ב"הארץ", מערכת הבחירות ממחזרת את עצמה והבנאליות שלה ניכרת באדישות האזרחים. לאחר מחאת האוהלים, היתה ציפייה שבחירות 2013 יביאו התפרצות אנרגטית של שיח תוסס ומסעיר על דמות החברה והכלכלה בישראל, אך התבדינו. 

בפועל, קיבלנו עוד מאותו דבר. הדוגמה הבולטת ביותר היתה כנס "כלכליסט", אליו נהרו מנהיגי המפלגות ושר האוצר כדי למחזר סיסמאות מוכרות, גם אם צודקות. שלי יחימוביץ' הזכירה שמעמד הביניים נאנק תחת הנטל, שטייניץ צדק כשהדגיש את חשיבות האחריות התקציבית ועידוד הצמיחה, יאיר לפיד הטיל פצצה ו"הפתיע" ברעיון להוריד מיסים ולבני ניסחה במדוייק את בעיית המשק הישראלי: קבוצות לחץ שעומדות לפוליטיקאים על הראש. אין חדש תחת השמש. 

מצעד התקליטים השבורים בועידת "כלכליסט", היה כל כך מדכא, עד שעורר את החשק לעשות את מעשה תלמה ולואיז ולקפוץ מאיזה מצוק פיסקאלי. כולם תקועים בפרדיגמה המשעבדת שהנחילו לנו מפא"י וכולם עושים, בסופו של דבר, את אותו הדבר: מעלים מיסים, מחזקים את שליטת הועדים הגדולים במשק, משחיתים את כספי הציבור בקצבאות מעודדות עוני ומשמרים את הביורוקרטיה המנופחת והבזבזנית.

נתניהו, שרבים מאנשי השמאל מכנים בטעות "ניאו-ליברל", אחראי על הגדלת קצבאות, העמקת הגרעון, הכבדת נטל המס וכניעה לועדים האימתניים ביותר, בהם ועד הרכבת וועד עובדי נמל אשדוד שמקבלים צ'ופרים בכל פעם שחושפים שריר. שלי מציעה את אותם הדברים פחות או יותר, אם כי ארזה את זה יפה במצגת והדביקה למוצר הסוציאל-דמוקרטי תג מחיר: 138 מיליארד שקלים.

שלי יחימוביץ' מציגה את תכנית 138 המיליארד- העמקת המעורבות הממשלתית בכלכלה

 בתוך ים המלל העבש והמוכר, יש מפלגה אחת שמביאה דבר-מה שונה וראוי לתשומת לב והיא "עלה ירוק-הרשימה הליברלית". עלה ירוק, שבמשך שנים רבות סבלה מדימוי של מאורת סטלנים, ריעננה את שורותיה ונציגיה והחליטה לשאת את נס הליברליזם הקלאסי. בתכניתהכלכלית שהציגה היום מציעה המפלגה פתרונות חדשים לחלוטין, חלקם קשים לעיכול במדינה שבה הממשלה מצופה לפתור כל בעיה חברתית. במקום לסבסד את הקוטג' והדיור, הם מציעים לטפל בבעיות השוק האמיתיות שמובילות למחירים גבוהים ובכך יורדים לעומק הכשלים של המבנים הכלכליים בישראל.


"עלה ירוק- הרשימה הליברלית" מציגים את מצעם הכלכלי

מעניין במיוחד בתכניתם, לטעמי, הפרק הדן בהפרטות, בעיקר מכיוון שהוא דוגמה מצויינת למענה ליברלי ולא מתלהם שמצליח להתמודד בגאון עם טענות השמאל הכלכלי. “ישראל יוצאת דופן ביחס לעולם מבחינת השם הרע שיצא בארץ למוסד ההפרטות. מרבים לייחס להפרטות בארץ כשלים כגון עלייה בריכוזיות במשק, פגיעה בתנאי ההעסקה של העובדים במוסדות המופרטים ופגיעה באיכות השירותים לאזרח", נאמר שם. התכנית מציעה מודל הפרטות ליברלי ואיכותי, הכולל הגברת שקיפות, הנפקות בבורסה והכנסת מנגנוני רגולציות על החברה המופרטת בתנאים מסויימים. בכך, מצליחים ב"עלה ירוק" להציע תכנית אמיתית, שאינה פופוליסטית ומיושנת כמו של שלי יחימוביץ' מחד אך גם אינה מפקירה את הפרטת החברות הציבוריות לשקשוקות הון-שלטון מאידך.

את התכנית כתב אורי כץ, דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת תל אביב וכותב הבלוג המצויין "דעת מיעוט". בניגוד לתכנית הפומפוזית של שלי יחימוביץ' והיעדר המצע של הליכוד, כץ מציג במצע הכלכלי של עלה ירוק הרשימה הליברלית דרך חשיבה שמעולם לא באמת נוסתה בישראל ומבסס את הצעותיו על יסודות איתנים של מחקרים, ספרות מקצועית, דוגמאות היסטוריות ומודלים שנוסו מעבר לים.

ועדיין, לתכנית יש מספר חולשות והיא מפלרטטת עם הקו הדק שבין פרקטיקה לאוטופיה. לדוגמה, לא ברור לי אם נלקחו בחשבון כל ההשלכות החברתיות של הגמשת שוק העבודה, כולל פיטוריהם של הלא-נחוצים בשירות הציבורי: בחברה הישראלית שהיתה מושתתת מאז ומעולם על סולידריות שמקורותיה במורשת הקהילות היהודיות, יש לחשוב כיצד לא להתסיס מהומה סוציאלית על ידי פיטורים נרחבים בזמן קצר בשירות הציבורי. דוגמה נוספת היא הסרת חסמי הבנייה בכל הארץ על מנת להציף את השוק בהיצע דירות שיורידו את המחירים. לכאורה, פתרון נכון ומתבקש (ובוודאי עדיף בהרבה על בניית "דיור ציבורי" שהוא פתח לשחיתות ובזבזנות). יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון שישראל היא מדינה קטנה מאד וצפופה, שלטבע שלה ולאדמה יש משמעות עמוקה בנראטיב המכונן ולכן כדאי בכל זאת להתערב בשוק, על אף השאיפה לחופש כלכלי ושוק שיאזן עצמו, ולהגביל בניית שכונות וערים חדשות בלב שטחים פתוחים ולנתב את מרבית הבנייה אל תוך ערים ויישובים קיימים. לישראל יש מבנים היסטוריים ותודעתיים עמוקים שלא בהכרח מקבלים מענה במודלים כלכליים טהורים ויש לקחת אותם בחשבון ולהציע תכנית עדינה תוך הבנת התרבות המקומית.

מלבד הביקורת שלי כלפי תוכנה של התכנית הכלכלית, יש לזכור שאי אפשר לנתק החלטה על הצבעה למפלגה מפרמטרים נוספים: מצע בטחוני-מדיני, איכות האנשים ברשימה והסיכוי של מפלגה למנף את כוחה (באם תיכנס לכנסת) וליישם השפעות ממשיות. בכל הנושאים הללו עלה ירוק-הרשימה הליברלית עוד צריכה לתת תשובות ולהוכיח שהיא אופציה חזקה בכלל הקטגוריות. לכן, המסר העיקרי בטור זה איננו עידוד ההצבעה לעלה ירוק. את ההחלטה איזה פתק לשלשל יעשה כל אדם מאחורי הפרגוד על סמך מכלול השיקולים. השורה התחתונה היא שסוף סוף ישנה במערכת הפוליטית קבוצה שמעלה לסדר היום חשיבה ליברלית-קלאסית, אשר בין אם הקורא תומך בה ובין אם לאו, מעשירה את השיח ומציגה מודלים שונים מכל מה שנוסה בעבר.

הליכוד - בינתיים לא מציג מצע כלכלי ליברלי כתגובה לסוציאל דמוקרטיה


את התכנית הכלכלית הזו, היה ראוי שיציג הליכוד. היא שופכת אור על סדק שהולך ונפער במחנה הלאומי, מחנה שמתנתק מהשטח, מתחמק ממתן מצע כלכלי וחברתי קוהרנטי, מוותר על קמפיין ומתנכר למורשתו הליברלית. כולי תקווה ש"עלה ירוק- הרשימה הליברלית", בין אם ייכנסו לכנסת ובין אם לא, יהיו קטליזטור עבור מחנה הימין להצגת חזון כלכלי-חברתי ליברלי איכותי שיוכל לעמוד במאבק עם פופוליזם הסוציאל-דמוקרטיה של שלי וחברותיה משמאל. אחרת, ימיו של הימין בשלטון, במיוחד לאחר המחאה החברתית, ספורים. 


לתכנית הכלכלית של עלה ירוק לחצו כאן.

אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.