יום שני, 15 באוקטובר 2012

דמוקרטיה - רק כשנוח


כל בלוגר פוליטי מצופה להתייחס לבחירות בעת הזאת. הרי כל כך הרבה דברים חשובים עומדים על הפרק: שלי מול ביבי, היעלמותו המסתורית של כחלון מחיינו ומפלגת קדימה שעדיין בטוחה שהיא רלוונטית. ואם הפצצה שהטיל ביבי (קודם עם טושים באו"ם ואחר כך בהכרזה על בחירות) לא מספיקה- הרי שגם מעבר לים, באמריקה, גועשת המערכת הפוליטית לקראת מערכת בחירות צמודה ומורטת עצבים.

ואכן, גם אני התכוונתי להעלות פוסט בחירות. אבל אז, רגע לפני שנרדמתי אתמול בלילה, עשיתי את הטעות ופתחתי את אפליקציית "הארץ" באייפון. לצערי קראתי את מאמרה של יפעת סולל, שטענתו העיקרית: הדבר היחיד שיציל את ישראל ממדיניות האפרטהייד של עצמה הוא חרם עולמי. אמנם, סולל לא תומכת בפה מלא בחרם כולל על ישראל, אך היא מתארת את השתתפותה בכנסים של תנועת ה- BDS הקיצונית ואף טוענת שחרם כזה הוא בעצם חיבת ציון. 

מפתיע קצת שמאמר כזה מגיע דווקא מאשה חיובית, בסך הכל, כמו סולל. בדרך כלל שמורה הקריאה להחרמת ישראל לכביכול-אינטלקטואלים שבמקום לעסוק בדעת ורוח פועלים להפיץ שנאה ולעשות הרבה רוח. ניב גורדון, לשעבר ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל בבן גוריון, הוא מחלוצי הקוראים לחרם על ישראל ומאמרו המפורסם בלוס אנג'לס טיימס עשה גלים מיפן ועד יוון. כוכבת נוספת היא כמובן ענת מטר, שמסתובבת בעולם ומקדמת בפועל חרם אקדמי וכלכלי על ישראל. אל שני יהודי החצר של שונאינו מצטרפת אורכסטרה שלמה, מתוזמרת וממומנת היטב, שנותנת בעוולות הכיבוש אותות יומם וליל- למשל האמירה המופתית: "הטכניון מייצא טכנולוגיות רצח". רובם הגדול יהודים, חלקם ישראלים. 

הפגנה הקוראת לחרם על ישראל בשוודיה


החרם על ישראל וההשוואה המעוותת למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לא מספקים את חבורת היהודים שהולכים אצל הפריץ ומשעשעים אותו בסיפורי אלף לילה ולילה מהמזרח התיכון. את פרדיגמת השנאה העצמית הם עוטפים בשקר הגדול מכולם: "אנו עושים את זה על מנת להציל את ישראל". הטיעון שלהם מתוחכם ואסתטי: ישראל הולכת לאבדון ומיישמת מדיניות שמונעת כל פתרון לסכסוך. לישראלים קשה להבין את מר גורלם אם לא ישנו את דרכם. לכן אנו מקדמים חרם שיחייב את ישראל לקבל סוף סוף את השלום שמחכה מעבר לפינה. 

זה יכול היה להיות טיעון בר-תוקף אם אותם אנשים לא היו צווחים במקביל שהדמוקרטיה בישראל מתה. כי זה בדיוק העניין, הדמוקרטיה, עבור מחנה השמאל, רלוונטית רק כשהשמאל בשלטון. 

בשנות התשעים עלו מפלגות העבודה ומרצ לשלטון ופתחו בתהליך אוסלו. כשהתפוצצו אוטובוסים סיפרו לנו שאלה "קרבנות השלום", כשנמשכה ההסתה נגד ישראל מכרו לנו את המיתוס ש"שלום עושים עם אויבים" ועראפת תואר כמנהיג מתון. אוסלו קרס והפלסטינאים הוכיחו שפניהם אינם לשלום אלא למלחמה. הישראלים הצביעו עבור פתרונות הימין: לא לנסיגות חד צדדיות ולא לתהליכי "שלום" מדממים- כל עוד הצד השני לא מקבל את היות מדינת היהודים עובדה בשטח. 

כשהשמאל נבחר, בצורה לגיטימית, על ידי רוב הישראלים על מנת ליישם את הסכמי אוסלו, הדמוקרטיה היתה בסדר גמור. אך כשהימין נבחר על מנת ליישם מדיניות שמרנית ותקיפה "צריך להציל את הישראלים מעצמם". לפתע רוב הישראלים, שבחרו בחירה לגיטימית בבחירות דמוקרטיות- לא יודעים מה טוב עבורם. 

זה אותו שמאל שמבחינתו עיתון ימני הוא קץ הדמוקרטיה. במשך שנים מפלגות השמאל ובעיקר מפא"י, שלטו שליטה הגמונית בתקשורת הישראלית והדירו אנשי ימין מהתחום ככל שיכלו. אבל כשחינמון דקיק תופס אג'נדה ימנית, לפתע הוא "סכנה לדמוקרטיה". מחד, הם טוענים שהתערבות של בעל הון מלאס וגאס בפוליטיקה הישראלית היא מסוכנת, מאידך הם לא מבינים למה הימין טוען שמעורבות מדינות וארגוני שמאל מאירופה בפוליטיקה הישראלית בעייתית. 

פרופסור ניב גורדון- קורא להחרים את ישראל על מנת להציל אותה מעצמה


העוקב אחרי פעילותי יודע שאני ליברל. אני תומך בצמצום מעורבות הממשלה בחיי האזרח, במיסים נמוכים, בהפרטות ובחירות הפרט להחליט על חייו. ברור לי שזו סחורה שקשה למכור בארץ הקודש. כאן כולם אוהבים ממשלות שמתערבות במחירי הפופקורן ומחלקות בחינם כסף לכל דכפין. אני בעמדת מיעוט ויש סיכוי גדול שבעתיד הלא רחוק ייבחר מחנה השמאל הסוציאליסטי על ידי רוב הישראלים. קצת לא נעים עבורי, אבל אני מקבל עליי את כללי המשחק. אם וכאשר תיבחר שלי יחימוביץ' לראשות הממשלה, לא אסתובב בעולם ואמציא תירוצים על מנת להחרים את מדינת ישראל ולפרק את המשטר הישראלי שהמדיניות שלו לא מוצאת חן בעיניי.

לא מזמן שיחקתי עם אחותי מונופול. מדובר בילדה בת 13 שמנצחת בכל משחק מול כל מתמודד. לרוע מזלה, באחד הסיבובים הבסתי אותה במשחק והיא הגיעה לפשיטת רגל ונותרה ללא נכסים. היא החמיצה פנים ורצתה "לשבור את הכלים" ולהפסיק לשחק. את מה שאמרתי לה, הייתי מבקש לספר גם ליפעת סולל ולכל שאר מובילי החרם על ישראל ש"רוצים להציל את ישראל מעצמה": לפעמים צריך פשוט לקבל עלינו את חוקי המשחק. כמו שאי אפשר לשחק מונופול רק כשמרוויחים, גם אי אפשר לטעון ל"דמוקרטיה" רק כשהשמאל בשלטון. 


אהבתם? עקבו אחריי בפייסבוק באמצעות כפתור ה Subscribe. ברק הרשקוביץ.