כבר 4,500
שנה עומדת הפירמידה של גיזה במצרים על תלה וטומנת בחובה אוצרות מעולם הפרעונים. לצערנו, האנושות מצאה
דרך להפוך את מושג הפירמידה מסמל לאיתנות למבנה כלכלי רעוע, במסגרת"משחקי הפירמידות" – מודלים עסקיים שבריריים במסגרתם עיקר הרווח נעשה
באמצעות צירוף שכבת אנשים חדשה לפירמידה. הפירמידות האלה, המוגדרות כהונאה לעתים
קרובות- סופן לקרוס כשאי אפשר יהיה לגייס יותר פראיירים חדשים שישלמו מכספם עבור ההוצאות של קודמיהם במשחק.
תושבי העולם המערבי חשים כיום אי נוחות כלכלית וחוסר בטחון
במערכת הפיננסית. קשה לשים את האצבע באופן מדוייק על הגורמים לחשש אזרחי מדינות ה-
OECD. מרוטשילד ועד יוון- ניצתות מחאות
חברתיות כנגד בעלי ההון והממשלות הקפיטליסטיות כביכול. אפילו בארה"ב, בה
מיתוס החירות הכלכלית הוא אבן יסוד חברתית, מתחילים להישמע קולות הסוציאליזם: לא רק בתנועת אוקיופיי וול סטריט הרדיקלית יחסית, אלא גם בקרב אזרחים פשוטים. עיקר הזעם מגיע מקהל הצעירים שלא מצליחים לבצר את עתידם הכלכלי ולשמור על איכות החיים הגבוהה הנהוגה בארצותיהם.
אחת התיאוריות המעניינות ביותר המסתובבות כיום בשיח הליברלי היא כי דווקא מדינת הרווחה המערבית היא שורש הבעיה, שכן היא בעצם משחק פירמידה ענק בסיכון גבוה.
מוטי היינרייך, במאמר מרתק כותב: "מדינת "הרווחה" שהתפתחה במערב היא משחק פירמידה, הצומח על תשתית פגומה במערכת הדמוקרטית: לפוליטיקאים קל מדי לחלק כסף לאזרחים. המודל מחייב, באופן בלתי נמנע, מעורבות גדלה והולכת של פוליטיקאים ("המדינה") בכלכלה ובחיי הפרט, וכתוצאה מכך נדרש גידול מתמיד בגיוס הלוואות על ידי הממשלות [...] כמו כל משחק פירמידה, קריסת ה"מודל" היא רק שאלה של עיתוי – קרי, אירוע היסטורי מכונן".
הכותב טוען שמדינת הרווחה היא פירמידה קלאסית: האזרחים דורשים זכויות סוציאליות, שירותים ציבוריים וקצבאות. הפוליטיקאים, שנבחרים על ידי אותו ציבור, חייבים לספק את צרכי ההמון על מנת להיבחר שנית ועל כן מדור לדור ממשלות מוציאות עוד כספים ועוד זכויות על מנת להרגיע את רעב ההמונים ל"רווחה" ולאיכות חיים גבוהה. בתחילה נלקחו מיסים ומכשאלה לא הספיקו החלו הממשלות להיכנס לחובות שהלכו ותפחו עם השנים.
השבוע נתקלתי, על הקיר בפייסבוק של חברי עידן לוי, במחשבון החובות הלאומיים של האתר אקונומיסט. לוי כותב: "החובות
האלו ישולמו ע"י אזרחי המדינות דרך קרנות
הפנסיה ונטל המיסים אשר ימשיך לגדול ולצמוח עוד ועוד כל עוד פוליטיקאים יתעקשו
להימנע מקיצוצים כדי לנצח בבחירות. [...] המשמעות היא שכולנו הולכים והופכים
לעניים יותר ושהעתיד הכלכלי שלנו מתערער. השיטה
של 'אכול ושתה עכשיו ומישהו אחר כבר ישלם את החשבון בעתיד' כבר הפילה לא מעט
מדינות על הקרשים וכנראה עוד לא ראינו את קצה הקרחון. אל תלכו אחרי פוליטיקאים
שמבטיחים להגדיל את הגרעון ולהימנע מקיצוצים הכרחיים. עדיף לחתוך עכשיו אצבע מאשר
לערוף את הראש בהמשך".
לוי צודק. במשחק פירמידה המערבי, החובות הלאומיים של המדינות השבעות הולכים ותופחים - ואת החזר החובות והריביות משלמים אנו, הדור הצעיר, העובד והאובד. למעשה, אף מצבנו שפיר יחסית למצב ילדינו, שיאלצו לפרוע חובות כבדים בהרבה בריביות גבוהות יותר. מתקציב המדינה, הפתוח באופן שקוף באינטרנט, ניתן ללמוד שכשליש מהמיסים שאנו משלמים הולכים להחזר חובות שהמדינה לקחה בעבר כדי לממן את דרישות הציבור לשירותים "חברתיים".
החוב של מדינת ישראל הוא כ- 172,000,000,000 (!!!) דולר. המשמעות היא שלכל אזרח יש חוב של כ- 22,000 דולר. הנטל כמובן גבוה יותר בקרב המגזרים משלמי המיסים. בהתחשב בתוצר המקומי והמשכורות החציוניות הנמוכים ממילא בישראל, אפשר להבין שנטל החוב על כל אזרח משלם מיסים הוא מהגבוהים בעולם. החובות הולכים ותופחים, כי הרי מישהו כבר יפרע את החשבון "מתי שהוא".
בכלכלה, בניגוד לאתרים הארכיאולוגים במצרים, סופה של כל פירמידה להתפרק והנפילה- כואבת. המערב מתמודד עם חובות שהולכים ותופחים, נטל מס גבוה, דרישות הציבור לעוד שירותים, עוד סבסודים ותנאים פנסיוניים וסוציאליים שהולכים ומשתפרים למבוגרים שיוצאים ממעגל הנשיאה בנטל הכלכלי. תרמית הפירמידה מבוססת על עוד ועוד אזרחים שקונים אגרות חוב ממשלתיות ובעצם "מלווים" כסף למדינה למימון הבטחות הבחירות של הפוליטיקאים, שלעולם לא יסתכנו בקיצוצים משמעותיים בחוב הלאומי שכן הסיכוי שיבחרו שוב נמוך). בשלב מסויים, לא יהיו מספיק פראיירים שיצטרפו לפירמידה על ידי קניית אגרות החוב וכלכלת הסוציאליזם תקרוס אל תוך עצמה.
לצערנו, בנושא הזה הן הימין והן השמאל מאוחדים. שלי יחימוביץ' כבר הציעה להגדיל את הגרעון ובעצם להגדיל את ה"מינוס" שכל אזרח יצטרך לשלם (הוא או ילדיו). כך גם זהבה גלאון וארגוני שמאל נוספים מציעים לפרוץ את מסגרת התקציב, לקחת חובות נוספים ולממן בעזרתם שירותים סוציאליים. לשמחתם, נתניהו אמנם מדבר קפיטליסטית אבל מיישם את עקרונות חוסר האחריות הללו בעצמו: בניגוד להצהרותיו על "משמעת תקציבית" ואחריות פיסקאלית- שר-העל למדיניות כלכלית החליט להגדיל את הגרעון, למרות התנגדות סטנלי פישר ומומחי בנק ישראל.
כמו שכותב היינרייך באתר "קו ישר": "הנשיא אובמה מבטיח בריאות
"חינם", "הצלת" עסקים ומימון ממשלתי למשכנתאות לבתים; בישראל
מרחיבים את "זכויות העובדים" ואת "עידוד התעשייה והיצוא";
בגרמניה מבטיחים לקצץ מיסים מחד ולפרוש "רשת ביטחון" לקרנות פנסיה
מאידך; וביוון דנים ב"הקפאת" תשלומי פירעון הלוואות
ל"נזקקים"; מגמה זו מבטיחה "צרכים" הולכים וגדלים לגיוס כסף.
כלומר, משחק הפירמידה דורש כסף בכמויות הולכות וגדלות – הרבה מעבר לנדרש
"רק" כדי לגלגל את חובות העבר. ספק גדול אם המערכות היצרניות בעולם
יעמדו בקצב הצמיחה הנדרש כדי לתדלק את המשך משחק הפירמידה".
חשוב שתדעו, שגם אם אתם מתנהלים כלכלית נהדר- הפוליטיקאים (מימין ומשמאל) מאלצים אתכם לקחת חובות כבדים שאת חלקם אתם מחזירים היום ואת רובם ישלמו ילדיכם. בעידן זה, בו אין אלטרנטיבות פוליטיות אמיתיות, כל שנותר לכם כעת הוא לעקוב אחר מחשבון החובות הלאומיים המתקתק ולצפות בדאגה בעתידכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה